לחזור אחורה בזמן

פרק 8 - אחד כמו לוק

חלק מסוים בראשי רצה פשוט ללופף את זרועותי סביב צווארו ולנשק אותו, להרגיש את חמימות שפתיו ואת רכותן על שפתי שלי. החלק האחר, המריא לאופקים בצרחות של ׳בשום פנים ואופן לא!׳ ופשוט צרח לשמור מרחק. אני יודעת שהוא חבר שלי, חבר ילדות, ומישהו שאני באמת רוצה שיהיה לצידי, אבל הוא גם שחקן. הוא נהנה, לא מתאהב, הוא חסר נאמנות למישהי, לא נכנס למערכות יחסים ארוכת טווח ואוהב לקבל את מה שהוא רוצה. הוא אהב את זה מאז ומתמיד, אבל אף פעם באמת שלא מיקדתי את עיני על זה. עכשיו כשאני באמת חושבת על זה, עוד בסוף היסודי ובחטיבת הביניים, הוא אהב את הצומת לב, דילג מבת אחת לאחרת, התמזמז בכל חור עם מישהי, אבל הייתי בטוחה שזה יעבור לו בקליפורניה עם כל החתיכות הלוהטות שם, ובכן, טעיתי.

אני בשום פנים ואופן לא אעשה דבר כזה שיכול להרוס את החברות היחידה שיש לי, ועוד עם אחד כמו לוקאס. אבל רק להביט בעיניו, ותווי פניו השזופים והמושכים כל כך ברמות, הרצון להעביר עליהם יד. ושפתיו, נראות כל כך גדולות ומזמינות ואני לא יכולה לשלוט בפרפרים המעופפים לי בכל הגוף, מגרדים בעצמותי, נמצאים במוחי, מטשטשים את עיני ופורסים את כנפיהם ומעופפים לכל סנטימטר בגופי, שצורח שהוא רוצה אותו, שהוא צריך אותו. אני מודה שאני חושקת בו. חושקת בו כל כך. כל גופי נמס מתחתיו, והרצון להיות שלו חזק כל כך, הכל רק כדי לקבל עוד. עוד ממנו. עצמתי בחוזקה את עיני וסובבתי את ראשי הצידה, נשימתו הכבדה מדגדגת על צווארי ומעלה חיוך קטן וזחוח על פני. אני לא יכולה לעשות את זה. זה פשוט אסור. הוא מאותם האנשים שאני פשוט לא מוכנה לאבד, במיוחד לא עכשיו.

פתאום הוא כבר לא היה מעלי, משקל גופו כבר לא הכביד על גופי, וחום גופו כבר לא חימם את שלי. העזתי לפתוח את עיני ולהביט בו, בדמותו היושבת על קצה המיטה עם הגב אלי ובשרירי גבו הבולטים ומעצבים את גופו. יכולתי לשמוע את נשימתו המהירה עד עלי, ועד כמה שהייתי טיפשונת, ניסיתי להתאים את קצב נשימתי לשלו, כדי שלא יבחין בפעימות ליבי המהירות, או לפחות כך נדמה לי כשעשיתי זאת.

דממה ארוכה שררה בינינו, ושמתי לב ששנינו ולא רק אני, מנסים להסדיר את הנשימה בקושי רב. אני ממשיכה לשכב על הצד ולבהות בגב שלו, בשערו הפרוע קצת על ראשו, ובידיו הלופטות בחוזקה את המיטה, על שריריו הבולטים והמכווצים, וכל זאת ברעב מוחלט.

"אליסון..." הלחישה הכמעט בלתי נשמעת עוזבת את שפתיו ושוברת את הדממה. אני מתיישבת בישיבה מזרחית במהירות על המיטה ומביטה בו, עיני עוברות על כל נקודה בקודקוד ראשו, ואז בזהירות ובחשש לעורפו ואחר כך מרקדות לכתפיו הרחבות. כמה הייתי רוצה לעמוד מולו, להעביר יד בשיערו המבולגן ולגלוש לכתפיו בכפות ידי הקטנות והזהירות לעומת שלו, לגעת בעורו החמים, להשאיר נשיקות קטנות על לסתו הבנויה היטב, על תווי פניו היפים, אין מילים לתאר את זה.