לחזור אחורה בזמן

פרק 16 - זכרון מר

הבילוי המשפחתי עובר יחסית בסדר. וונדי ולוק מנהלים שיחות שלא מהעולם הזה; הם מדברים על דברים שאני בכלל לא מבינה, הם צוחקים מאותן בדיחות, וכשצוחקים, אז באותו הזמן ואפילו הזמינו אותו הדבר במסעדה שהתיישבנו בה. הם נראים כאילו הם נמצאים בעולם משלהם ולא רואים אף אחד ממטר. מקס שקוע בטלפון שלו במשחקים אחרי שסיים את ההמבורגר הענקי שלו ושתה את הבקבוק קולה שלו ולא שם פס על אף אחד. החיים שלו שקועים עמוק בתוך הטלפון והלוואי שגם אני הייתי יכולה לעשות את זה, אבל החמודים שיושבים מולי ומול מקס מכריחים אותי לאכול.

אחרי שהם גררו אותי בכוח מהמיטה וונדי הכריחה אותי ללבוש משהו יותר חגיגי מהטרנינג והחולצה העלובה שרציתי לשים, ואז היא סידרה לי את השיער, דחפה לי שקית עם עגילים חדשים משקיות הקניות שלה ושלחה אותי לחכות לה למטה עם לוק.

איך הוא צץ פתאום בחדר השינה שלי? שאלה מעולה.
מתברר, שוונדי התחמנית הזאתי פגשה אותו במקרה בדרך, ומאחר שהיא לא השתנתה בכלל הוא זיהה אותה ישר. הוא סיפר לה קצת עלינו, שאנחנו חזרנו להעביר זמן ביחד ושהוא מעביר את רוב זמנו אצלנו בבית, מה ששימח אותה נורא כי היא חושבת שחזרתי למצב בו יש לי חברים. כן ממש. אם היא רק הייתה יודעת שהוא מעביר את הלילות אצלי בחדר, אולי היא לא הייתה מתה מאושר.

ומאותו רגע שהם נפגשו במקרה והיא פתחה את הפה שלה ולא סגרה אותו בכל מה שקשור לפדיחות שלי, שדרך אגב הם עדיין צוחקים עליהן. היא הציעה לו להצטרף אלינו מאחר שליילה כבר לא פה כדי לעזור לה להוציא אותי מהבית, וככה הם העבירו את כל הזמן שישנתי; ביחד, על הספה בסלון, מדברים שעות על גבי שעות. אני ולוק אף פעם לא דיברנו כל כך הרבה או צחקנו מכל כך הרבה דברים. לי וללוק אין כל כך הרבה תחומים משותפים או חיבור כזה נהדר.

אני מרגישה מטופש בכך שאני מקנאה באחותי על היכולת שלה להתחבר לכולם כל כך בקלות, בעיקר ללוק, כי כל השאר לא באמת מזיזים לי. אבל חלק ממני באמת היה רוצה שיהיה חיבור כזה בינינו, לדבר בקלילות כזאת ולהיות ביחד ופשוט לא לחשוב כל כך הרבה על כל מיני דברים שמטרידים אותי. הייתי רוצה שדברים יתנהלו בינינו כמי שזה מתנהל ביניהם. אבל כנראה זה פשוט לא נועד לקרות, פשוט לא מגיע לי לזכות בחברות כזאת שוב.

״אלי תגידי כמה זמן את הולכת להמשיך לשבת ולא לגעת באוכל שלך?״ וונדי שמה לב אל דמותי המרחפת. נחמד מצידה באמת. אני מחזירה לה מבט ריק וחיוכה נעלם מיד.

״אני לא ממש רעבה.״ אני עונה לה ומשחקת במזלג שבצלחת. הריח שעולה מהרביולי שלי מגרה במיוחד, אבל משום מה אין לי תאבון בכלל. הדבר היחיד שמתחשק לי לעשות זה להיכנס מתחת לשמיכה ולהתכרבל בחושך עד הרגע שאני אהיה חייבת לחזור למציאות מהמחבוא הקטן והחמים שלי.