לחזור אחורה בזמן

פרק 14 - ״בואי נישאר ככה לנצח״

כשחולצתי והמכנסון הקצר נופלים להם על הרצפה לצידם של הבגדים של לוק, אני מפזרת את שיערי מהגולגול שהוא נמצא בו, ופותחת את הווילון. על החיים ועל המוות, אני אומרת לעצמי.

אני נכנסת, רגלי טובלות במים החמים שזורמים על ריצפת האמבטיה הענקית. אני לא יודעת מאיזו סיבה בדיוק, אבל אני לא מתביישת בעצמי כמו בדרך כלל, לא חושבת על איך הוא יגיב או מה הוא יחשוב, ולא נלחצת לידו כמו שאני הייתי נלחצת ומרגישה לא בנוח ליד כל בן אחר. לא ממש אכפת לי, ולא נראה שזה משנה לאף אחד מבין שנינו כרגע.

הוא עומד עם הגב מופנה אלי, שערו רטוב ומסודר על צד ראשו. אני מנסה להימנע מלהביט בו, כי חלק ממני יודע שאם אני ארים מבט אחד נוסף לעברו כל אותם המעצורים שאני מציבה לעצמי יעלמו כלא היו. כרגע אני לא יכולה להתעלם מזה שיש משיכה, שיש משהו בנוגע אליו שמציק לי ושלא מרפה ממני, אבל אני כן יכולה להתעלם מלהביט בו. במקום להמשיך לבחון אותו אני ממקדת את עיני על המים הנאגרים בתוך האמבטיה והאדים העולים ממנה. אני מביטה על כפות רגלי, שכבר מכוסות לגמרי במים. אני מסובבת את גבי ללוק ומשעינה את ראשי על הקיר הלח לשמאלי ופולטת אנחה שקטה בחוסר רצון.

״אני רואה שנכנסת.״ הוא אומר לי ואני מרגישה את ידו מחליקה במורד ידי, לאט ובעדינות. אני מתייצבת ישר, עומדת קפואה במקום, לא מסוגלת להזיז שריר. ידיו ממשיכות לנוע לעבר כפות ידי, ואני נרעדת ממגע ידו בירכי שמעביר צמרמורת בכל גופי. ברגע שידיו חוזרות לנוע בחזרה לכיוון הכתפיים, אני סוגרת את ידי לאגרופים ומנסה להכניס כמה שיותר אוויר לריאותי בנשימה אחת. קחי את עצמך בידיים אליסון. אני נוזפת בעצמי.

״קר לך?״ הוא שואל אותי ואני שומעת את הדאגה בקולו, וחיוך קטן מוצא את דרכו לשפתי. עכשיו כבר שתי ידיו מחליקות למעלה ומטה על זרועותי, שולחות פרפרים מכל נקודה שבה אצבעותיו נוגעות בי. אני מהנהנת למרות שלא קר לי בכלל, וזה הרגע בו הוא מתקרב ועוטף אותי בזרועותיו מאחורה, גופו צמוד לגבי. ידו הימנית ממשיכה לרוץ במורד זרועי, והשנייה עוטפת את מותני. הוא משעין את ראשו על הכתף הימנית שלי, מעביר גל של חמימות בי. אני מרגישה את נשימתו על לחיי, אבל אני מאובנת במקומי ולא מסוגלת לזוז. זה משהו שהוא גורם לו בכל פעם שאנחנו חורגים ממה שהצבנו לעצמו, או לפחות אני הצבתי לעצמי.

המים כבר כמעט הגיעו לברכי, ואני עדיין עומדת זקוף ומרותקת למקומי. עיני עצומות וידי עדיין סגורות באגרופים, מותחות את שרירי הידיים כלפי מטה ומקנות לי יציבות מסויימת. אני לא זזה, וכך גם הוא, רק ידיו ממשיכות לעבוד ונשימתו מלטפת את עורי החשוף. אני לא יודעת כמה זמן אנחנו עומדים שם כאילו הזמן עצר מלכת, שעונים אחד על השני ומקשיבים לטפטוף המים. אני מרגישה רגועה כל כך, נושמת אוויר חם מלא באדי מים ובריח סבון. התנועות המעגליות שלוק עושה עם ידיו על עורי משחררות כל טיפת לחץ ואי נוחות שהרגשתי קודם לכן, ועדיין קשה לי להאמין שכל זה אמיתי. שהוא כאן, ואני כאן, ושנינו מצאנו איכשהו את הדרך לאמבטיה עוד פעם.