כשאני מתעוררת, החשכה שוררת בחדרי, ביחד עם ריח של משהו שרוף. איכס. מאיפה זה מגיע? הסרחון כל כך חזק שאני נאלצת לסתום את אפי עם ידי ומחניקה שיעול. אני יורדת למטה במהירות ובחיפזון רק כדי למצוא שני טמבלים מתעסקים עם התנור וענני עשן עולים ממנו. שניהם לובשים סינרי בישול וכובעי נייר של שפים, ומנסים להתמודד עם מה שלא נשרף בתוך התנור הזה. אני מתקרבת לאט ובזהירות מאחוריהם, כשהם עסוקים בלצחקק ולמלמל כמה שאפייה זה לבחורות. אני צוחקת לעצמי. בטח שזה לבחורות, בחורות כמו מקס ולוק.
״תזכיר לי עוד פעם למה אנחנו עושים את זה?״ מקס שואל את לוק ומסובב את ראשו שמאלה כדי להשתעל.
״כי פישלתי.״ לוק אומר קצרות, מתכופף לתנור ומוציא ממנו משהו שנראה כמו עוגיות שרופות. אני מחייכת לעצמי במחשבה שהוא עשה את כל הבלאגן הזה רק בגלל שהרגיש אשם כלפי, ואני בכלל לא ציפיתי לשום דבר ממנו.
לא ציפיתי שהוא יחזור, לא ציפיתי שהוא יצטער, לא ציפיתי שהוא ינסה לעשות משהו. לא ציפיתי ממנו כלום, לא בגלל מי שהוא, ממש לא. זה כי הפסקתי לצפות מאנשים דברים כבר לפני הרבה זמן. ציפיות גבוהות זה דבר חרא. תמיד הייתי מצפה מאנשים שישימו לב, שיבחינו כשמשהו היה לא כשורה, שיבינו, שינסו להבין, שיעשו מעשים על דעת עצמם מתוך הבנה ולא כל דבר אחר. אבל הציפיות הגבוהות שלי אף פעם לא התממשו, ויותר מידי פעמים בחיי שהתבאסתי ונפגעתי ולקחתי דברים ללב, גרמו לי לאטום את עצמי מלאפשר לעצמי לצפות או להיפגע.
״ולמה אני צריך להיות פה?״ מקס שואל אותו ונותן מבט לעוגיות. הם באמת לא שמו לב שאני עומדת צעדים ספורים מאחוריהם.
״כי אתה הולך לעזור לי לסדר את כל הבלאגן הזה כאן.״ לוק אומר לו בהחלטיות. בקולו אני יכולה לשמוע שהוא רציני, רציני ביותר, ואני מופתעת מעצמי שמה שבא לי לעשות עכשיו זה פשוט לצחוק. אני לא יודעת למה או איך אבל אני פשוט רוצה לצחוק. לצחוק עליו, לצחוק ממנו, לצחוק איתו, זה לא משנה. והכי מוזר לי שאני מחניקה את הצחוק בתוכי, מפחדת לתת לו לצאת החוצה.
״זה לא אשמתי שזה נשרף!״ מקס מתלונן.
״אחי, הלכתי להשתין ואמרתי לך לשים עין על התנור.״ לוק תוקע בו מבט חד מהצד ונעמד עם המגש בידיו.
״אני חוזר והכל עשן שחור ומסריח. שרפת את העוגיות שלה.״ הוא אומר לו בטון עצבני קצת.
״לא התכוונתי.״ מקס מחייך אל לוק חיוך אשם, וכולי נמלאת רחמים על הילד. אני באה להגיד משהו כדי לגונן על מקס ולהצהיר על נוכחותי בחדר, כי אחרי הכל ללוק אין זכות לדבר אליו בטון שכזה. אבל אז לוק עושה משהו לא צפוי בכלל, הוא מחייך חיוך קטן ומעביר יד בשערו הבהיר של אחי ומבלגן אותו קצת. ״לא נורא, נשארו לי עוד מרכיבים. נסיים עם זה ואני אכסח לך ת׳תחת עוד פעם באקס בוקס.״
YOU ARE READING
לחזור אחורה בזמן
Romanceאהבה היא דבר לא צפוי, וגם לא החיים. הם יכולים לחלוף מול עיניך מבלי שתשים לב בכלל. אליסון, מצאה את עצמה בשלב שבו היא רואה את החיים אחרת. כל מה שהיא יחלה לו היה להחזיר הכל לאותו המצב שבו הכל השתנה, לעשות דברים אחרת. להחזיר את ליאו, אותו חבר טוב שהיא ה...
