אני מתעוררת בבוקר למשמע השעון המעורר שלי שמראה על השעה שש וחצי בבוקר. אין משהו יותר מבאס מלקום כל כך מוקדם רק כדי ללכת לבית הספר. מה כבר יש לעשות שם חוץ מלספוג את המבטים האלה במסדרונות ולשמוע התלחשויות? בדוק. כלום. אני מכריחה את עצמי לצאת ממתחת לשמיכת הפוך החמה שלי, להיפרד מהמיטה והכרית, ולפתוח את הווילונות של החדר הרחב ממדים שלי כדי להכניס קצת אור פנימה. החלונות נמצאים על הקיר ממול לדלת, ורק המיטה שלי ביניהם. חלונות גדולים ורחבים היו שיא האופנה מתישהו, ואני אישית עדיין חושבת שהם כן. החלונות כיסו כמעט את כל אורך הקיר, יותר נכון כל אורך המיטה שלי שהייתה מקבילה לחלונות, השולחן העבודה שלי ניצב ליד שני החלונות הגדולים. וילונות ענקיים בצבע ירוק בהיר, דהוי וטבעי, כיסו אותם כמעט לחלוטין. הצבע היה משהו קטן שהיה משותף לי ולאמא כי שתינו הסכמנו עליו ברגע שראינו אותו.
זה היה עוד זיכרון אחד קטן ממנה, חמים ומנחם, ואיך עיצבנו הכל ביחד כשרק עברנו לפה לפני שש שנים. עברנו על כל פרט ופרט, השולחן מעץ כהה והפרקט הבהיר, המנורה הגדולה על התקרה, הארון הגדול שעמד מימין למיטה, הכל. לא שיניתי כלום מאז. אני זוכרת איך עברנו לפה, לשכונה עם בתים ישנים וקטנים יחסית שמחוברים זה לזה כמו בניין אחד ארוך, וכניסות נפרדות לכל אחד. כל בית בנוי מלבנים אדומות גדולות כמו של פעם ובעל שתי קומות ולא יותר. החלונות שלי פונים לבית ליד, וחדר האורחים נמצא ממש מעל הכניסה לבית, והחדר של מקס משמאל לשלי.
אני יורדת במדרגות למטה להרתיח את המים בקומקום כדי לעשות לעצמי קפה ומוציאה כמה ביצים מהמקרר, ומחממת את המחבת בשביל שתי חביתות לי ולמקס. אני מערבת את הביצים, מוספיה קצת קמח ומלח, ושופכת הכל למחבת הגדולה. אני עולה מהר למעלה ומצחצחת שיניים, ובדרך מעירה גם את מקס - פותחת לו את הדלת וצועקת שהשעה שבע חמישים ושחייבים ללכת.
הוא אף פעם לא יקום מהמיטה ויתארגן כמו שצריך אם הוא באמת ידע שעכשיו אפילו לא שבע. אני צוחקת לעצמי כשאני יורדת בריצה למטה, מקווה שהחביתות לא נשרפו. כשאני נכנסת למטבח הקטן עם הארונות עץ הבהירים והטפט הירוק הבהיר גם הוא, אני רואה דמות בעלת גב שרירי ושזוף עומדת ליד הכיריים עם עורף מופנה עלי. רק אז אני נזכרת שהייתי צריכה להכין עוד חביתה. הוא מסתובב לכיוווני ואלוהים, מי ברא את הדבר הזה שעומד פה בשבע בבוקר חצי עירום וסקסי לחלוטין? אני בוהה בבוקסר שלו שמציץ מהמכנס הרפוי שאיתו הוא ככל הנראה ישן, והשיער שלו מבולגן לחלוטין מאחורה, אבל אלוהים מאיפה הוא נפל עלי!? לוק מסתובב עלי עם המחבת ביד אחת ובשנייה משפשף את עיניו בעייפות.
"שמעתי שקמת ובאתי לראות מה את מכינה." הוא חייך עלי חיוך מאולץ ועייף. "וכשבאתי לבדוק מה השעה כי אין לכם ממש שעון בסלון אלא רק פה על המיקרוגל, גיליתי שהחביתות הן על סף הישרפות."
YOU ARE READING
לחזור אחורה בזמן
Romanceאהבה היא דבר לא צפוי, וגם לא החיים. הם יכולים לחלוף מול עיניך מבלי שתשים לב בכלל. אליסון, מצאה את עצמה בשלב שבו היא רואה את החיים אחרת. כל מה שהיא יחלה לו היה להחזיר הכל לאותו המצב שבו הכל השתנה, לעשות דברים אחרת. להחזיר את ליאו, אותו חבר טוב שהיא ה...
