"אני אטפל בך בבית,עכשיו את באה איתי"הוא מושך אותי בבוטות אל המכונית ומכניס אותי אליה. אחר כך הוא סוגר את הדלת שלי ומהר לידי. "למה אתה כזה עקשן?מה כל כך קשה להבין ב'לא'?" אני אומרת ביאוש "אין אצלי מילה כזאת ברוקלין" הוא מחייך ,אני מגלגלת עיניים "אני שונאת אותך" אני אומרת "אני יודע" הוא עונה "גם כשאני אדפוק את הראש בקיר אני לא אבין את ההיגיון שלך" אני אומרת בעצבים "תני לי לספר לך משהו" הוא אומר מתחיל לנטב את הרכב ואני בוהה בנוף שמבעד לחלון "אנשים לעולם לא מותרים על מה שהם רוצים. רובם." עוד פעם שפת הבולשיט "אני" הוא סורק את גופי ומחזיר את מבטו לכביש "לא מותר על מה שאני רוצה אף פעם. ועכשיו אני רוצה אותך. את תלמדי לאהוב אותי כמו כולם ברוקלין,אל תהי מודאגת" אני נוחרת בבוז "עכשיו אני אפסיק לדבר כמו נאד יהיר ואגיד לך עוד משהו" הוא אומר בילדותיות,כמו כשמספרים לילד סיפור "את כמו ספר טוב,קשה להבין אותך בפעם הראשונה,יש בך הפתעות ואת כל כך יפה שצריך לשמר אותך" חיוך קטן מכה את פני ואני מודה לשיער שלי שעוזר לי להסתיר את עצמי "אני אוהב איך שהאיברים הנשיים שלך גדולים ועדין מתאימים לי,הקול שלך,גם כשאת מציינת שאת שונאת אותי,הוא המנגינה האהובה עלי,ואם הייתי רואה אותך מחייכת אי פעם..הייתי דואג להשאיר את החיוך הזה שם. אני בטוח שהוא נראה טוב ברוקלין" אני משתדלת לא לחייך יותר,לא רוצה שאהיה שבע רצון. הוא אומנם אדיוט אבל הוא משתמש באוצר המילים המצומצם שלו בצורה נכונה ואני לא אתן לזה לחלחל אלי.
הוא עזר לי לצאת מהרכב וטרק את הדלת מושך אותי בעדינות אחריו. כשנכנסנו לבית שלו הלכתי לכיוון הספה,כדי לתפוס מרחק ממנו הוא תפס אותי,מחבק אותי מאחורה,הוא הסיט את שערי מצווארי ורכן. הרגשתי את הבליטה במכנסיו מתחפרת בגבי התחתון ואולי קצת ארחי..זה הזכיר לי..זה הזכיר לי למה אני מפחדת ממנו. ניסיתי לצאת מאחיזתו אבל הוא הידק את אחיזתו..הרגשתי חיוך על פניו "עזוב אותי" אוי ואבוי,נראלי שזה התקף חרדה "עזוב אותי" אני נאבקת בו אבל הוא לא משחרר אותי,מצמיד אותי אליו,קשה לי לנשום ואני מתחילה לבכות "תעזוב אותי כבר"אני דוחפת אותו אחורה ומעיפה אותו ממני אני מרגישה לחץ בבטן ויש לי מלא נקודות שחורות בשדה הראיה אני תופסת את הבטן ומנסה לנשום,משתעלת "ברוק" אני שומעת קול מרחוק-הכל כבר שחור ואני לא מסוגלת החזירק את עצמי. אני שומעת שוב את הקול הזזה ומחליטה להתמקד בו ולנסות לצאת מזה. בסופו של דבר האויר פוגע בחזה שלי כמו כדור מרובה,אני שואבת אויר בזמן ששדה ראייתי הולך ומתבהר. אני מסתכלת למעלה,רואה את טאן כורע ברך אלי ומסתכל עלי בדאגה. הריח של הבושם שלו מגיע לנחיריים שלי. אוי לא. אני מעיפה את היד שלו ממני ורצה להקיא. הוא מגיע ואוסף את השיער שלי מהר..ואני מרחיקה אותו . כשאני מסיימת אותו אני מנקה את הפה שלי בצורה הכי טובה שאני יכולה. אין שום סימן יותר לריח רע ולמזלי הפעם הבגדים שלי נשארו נקיים. "מה קורה?" הוא מכווץ אלי עיניים "אני רוצה ללכת" אני לא מסתכלת עליו-הוא לוקח צעד לעברי ואני לוקחת צעד אחורה "ברוקלין,את הולכת להסביר לי עכשיו או שאני הולך לקחת אותך לבית חולים ולגלות בעצמי"אני נרתעת מהמרירור שבקולו,שותקת "ברוקלין"הוא אומר באיום ואני פשוט מתפרצת "נזכרתי באונס אוקי?אני בן אדם יש לי התקפי חרדה ואני שונאת אותך ואני רוצה שתפסיק להתקרב אלי כבר!אתה לא מבין?אני לא יכולה להיות לידך כי אלו התגובות הגופניות שלי אליך!" אני צורחת עליו בכל הכוח "הכל בגללך!הייתי גם ככה מקולקלת!למה הפכת את זה לגרוע יותר?" אני נופלת על הבירכיים בבכי "ברוקלין.."אני שומעת אותו לוחש לי בקול צרוד "אל תעז להעמיד פנים שאכפת לך. אני סתם עוד זיון שלך. יש לך את כל הבנות בעיר למה דווקא אותי?" אני אומר מתכווצת לכדור בפינת החדר לא עוברות חמש שניות והדלת נטרקת מאחורי. אחרי 10 דקות הוא נכנס "בואי" הטון שלו קר ומאיים ואני כמה בלי להסתכל עליו,אנחנו עולים לקומה השניה והוא מושך אותי לחדר האורחים ודוחפת אותי פנימה "את תלמדי לאהוב אותי ברוק. וכנראה שככה זה אהיה מעכשיו. את לא תראי אף אחד חוץ ממני עד שתביני שאת צריכה אותי כמו שאני צריך אותך" הוא טורק את הדלת ונועל אחריו
אין לי מושג מה הוא עושה
אמלה $°$
YOU ARE READING
Trust
Teen Fictionטאן דילר הוא טראבל מייקר שנותן ולוקח רק מה שהוא רוצה. עכשיו , הבאד בוי שלנו רוצה את ברוקלין..ילדה מפוחדת ושקטה שלא מסוגלת לתת לו שום דבר.. היא לא סומכת על אף אחד , היא שונאת שנוגעים בה , שמדברים איתה..ולא חסרות לה צרות בבית הספר ובמשפחה.. מה יקרה כ...
