אני מתעוררת במיטה שלי,בחדר שלי,כל גופי כואב. אני קמה ומתיישבת ופלאשים מאתמול בלילה פשוט מכים בי. אני נחנקת,ואז מתחילה להשתהל מבהלה. אמא שלי נכנסת אל חדרי "ברוק,יקירתי את בסדר?אוי ווי" היא נראת אבודה "אני בסדר" אני אומרת בקול חנוק לפני שאני ממשיכה להשתעל "ז.." אני משתעלת "בסדר" אני מצליחה להפסיק להשתעל. "אולי כדאי שתשארי בבית היום?את נראת רע" היא אומרת "לא,אני בסדר אני אלך,אני פשוט אדלג על השעה הראשונה" אני מסתכלת עליה ואני מהדקת את שפתיה לקו דקיק ומהנהנת בהבנה,יוצאת. אני מתקלחת מהגועל הזה,מתלבשת לאט לאט,התחת שלי כואב שזה לא מצחיק. קשה לי ללכת ואני מרגישה לגמרי נורא. אני מוצאת קרם שאמא הייתה שמה לי בכל פעם שהיה לי חררה(המון פצעים קטנים אדמדמים) אני מסתכנת ומנסה למרוח על המקום הכואב. זה לא משפר את ההרגשה משמעותית,אבל זה מקל עלי קצת. אני מארגנת תיק , ויורדת למטה "טאן אמר לי שהיית איתו..דאגתי לך,למה לא התקשרת?" היא מחליקה לעברי מיץ תפוזים ופנקייקים,אני מרגישה בחילה ,והקאה שמתממש ובאה למשמע השם שלו,הפלאשים הנוראיים חוזרים "אני..אני צריכה שניה" אני מורידה מעלי את התיק ורצה לשרותים מקיאה. אחרי זה אני מצחצחת שיניים משתדלת לנקות כל מקום אפשרי בפי. "את נשארת בבית ברוק. ואני קוראת לו שיבוא לטפל בך " כעס גואה בי "תפסיקי להכניס אותו לכל דבר! למה את פשוט לא מבינה שאני שונאת אותו! לא הייתי איתו בכלל! ברחתי ממנו כל הזמן הזה ! אני שונאת אותו!" דמעות זולגות מעיני ואני רצה למטבח,חוטפת את התיק שלי ויוצאת מהדלת,טורקת אותה,אחרי שתי שניות היא נפתחת "ברוקלין"אמא צועקת "ברוקלין אסור לצאת ככה" היא צועקת בשנית ואני מתעלמת ממנה.
אני מגיעה לשיעור ספרות-שיעור שני באיחור ומתיישבת. כולם מסתכלים עלי וזה כל כך מביך שאני כסה את פני בכובע של הקפוצ'ון שלי. בצלצול ניגשות אלי כמה בנות פופולריות "היי" הימנית מחייכת "אני חברה של ראיין,החבר הכי טוב של טאן" עיני מתרוצצות בינהן לפני שאני קמה ולוקחת את התיק "אני לא רוצה איתכם שום קשר" אני אומרת בפחדנות ובורחת. בשיעור היסטוריה,אני שמה לב שהן מתיישבות בטור לידי,אחת יושבת ליידי השניה מאחויה,בשולחן האחרון בטור שלהן והשלישית מקדימה לחברה של..לא זוכרת. "תקשיבי" אני מנידה בראשי מניחה את ראשי על השולחן,השיעור מתחיל ואני ממשיכה לשבת ככה,זה מקל על כאב הבטן שלי.. הדלת נפתחת "שלום" אני מכירה את הקול הארור. "אדון פלאן" הוא אומר בנחמדות,אני מתאבנת ומיד אחר כך רועדת בטירוף..מנסה לטשטש את הרעד "אני צריך את ברוקלין" אני שומעת גרירות כסא והרבה תנועה,מציצה ורואה שחלק מהמבטים מופנים אלי "זין" אני ממלמלת , אדון פלאן מצביעה עלי "ברוקלין" הוא מסמן לי במנוד ראש לבוא אחריו. יש אנשים סביבנו.. אולי בכל זאת אוכל לנצל את זה. "לא" אני אומרת בפחד "ברוקלין,אני מבקש מימך לבוא" כולם מחכים לתגובה שלי בשקט רועש "לא" אני קובעת והוא חושק שיניים,אנחנו מנהלים קרב אילם,מדברים עם העיניים ובסוף אני קמה ולוקחת את התיק,עיניו מתבהרות עד שהוא מבין שאני יוצאת מהדלת שליד המורה ולא מדלת הכניסה לכיתה. אני נכנסת לכיתה אחרת,התלמידים מסתכלים עלי, ואני רצה אל דלת הכניסה ויוצאת,תופסים אותי אבל אני נאבקת ובסוף משתחררת ורצה .
YOU ARE READING
Trust
Teen Fictionטאן דילר הוא טראבל מייקר שנותן ולוקח רק מה שהוא רוצה. עכשיו , הבאד בוי שלנו רוצה את ברוקלין..ילדה מפוחדת ושקטה שלא מסוגלת לתת לו שום דבר.. היא לא סומכת על אף אחד , היא שונאת שנוגעים בה , שמדברים איתה..ולא חסרות לה צרות בבית הספר ובמשפחה.. מה יקרה כ...
