"אחותי" אחת מהן ניגשת לחלונות "את רואה משהו?" היא פותחת לאט את החלונות ואני מתכווצת בכאב מהאור. "את נראת נורא." החברה של ראיין שליד החלון מסתכלת עלי. "אני חושבת שהיא עדיין יפה" הבנות מוציאות קולות הסכמה ואני מתכווצת "תמיד הימרתי שזאת תהי את" אותה הילדה ממשיכה לדבר "מי אתן?על מה אתן מדברות?" אני מכווצת את גבותי "אני לנזי" החברה של ראיין,אדומת השיער מחייכת "גרייס" הילדה שמדברת יותר מידי הרימה את ידה "ליאה" השקטה מבינהן הרימה את ידה "אל תתיחסי אליהן" ליאה מתיישבת על המיטה שלי בעדינות,עיניה החומות מוצפות בחמימות "פשוט נכנסנו לפה לפני שנתיים.. בכיתה ח' וראינו אותך. ומכייון שכבר היינו בקשר עם הבנים אז..טוב אז..הייתה לנו תחושה שאת תהי האחרונה" אני עדין מבולבלת "אנחנו של הבנים... כלומר" גרייס מנסה לחפש מילים"לכל אחד יש הגדרה לאישה שלו. ובאמת היה לנו קשה למצוא הגדרה לטאן. למען האמת הוא לא אוהב לרדוף אחרי אנשים או להרוויח חברויות. הוא אוהב לקבל את מה שהוא רוצה חד וחלק.." גרייס מסבירה. "את פשוט כל כך ההפך ממנו,את משנה אותו. ידענו שזאת תיהי את כי למרות כל מה שקורה את לא נותנת לזה לשבור אותך" את טפשה אם זה מה שאת חושבת "אנחנו ממש מעריצות אותך כמו שהבנים את טאן"גרייס מחייכת "אני שונאת אותו" אני ממלמלת "אני יודעת" לנזי מחייכת "גם אנחנו" הבנות צוחקות "אבל אין מה לעשות. אסור לנו לדבר בחוסר כבוד ואסור לנו לנקוט דעה בדברים האלה.אנחנו נעצבן אותם.."היא מושכת בכתפיה "למי אכפת?" גרייס מסתכלת על לנזי בהרמת גבה "אולי כדי שמחר נלך לקניות" ליאה מציעה "אני חושבת שאני יודעת ממש בדיוק מה יתאים לך"הוא מחייכת "לא,תודה" אני אומרת בשקט "תקשיבי" ליאה מסמנת לבנות לשבת "אנחנו ממש לא הולכות לפגוע בך ואנחנו ממש לא נגדך.ההפך הוא הנכון. אנחנו שונאות אותו ממש. הוא קשה ואדיוט והוא חושב שהכל מותר לו אם כולם אומרים לו אמן על כל דבר" ליאה מגלגלת עיניים "אבל רציני-אם הייתי נולדת עם אומץ הייתי שורפת אותו בשנתו" מבפנים אני מחייכת ואסירת תודה על ההבנה "אני הייתי עוקרת את העיניים,ציפורניים.."לנזי קוטעת אותה "חרא אל תמשיכי" היא אומרת בגועל "רק ציינתי שאני אהנה לתלוש את האיברים שלו אחד אחרי השני"גרייס מושכת כתפיים. צל של חיוך הופיע על פני "היי,ראיתן את זה?נראלי שזה היה החיוך שלה..כלומר,היא לא מחייכת אבל"לינזי שוב קוטעת אותה "כן גם אני ראיתי את זה " היא מסתכלת עלי בחיוך "אולי תפסיקי לקטוע אותי דיווה!" היא שואגת בתסכול "סתמי" לינזי מסננת וגרייס מגלגלת עיניים. אני נשארת בשקט מקשיבה לחילופי הדברים. "זה תמיד ככה?" אני מצייצת לעבר ליאה "זה כשהן מנומסות. בפעם האחרונה שהן רבו גרייס תקעה ללנזי אגרוף ולנזי בעטה לגרייס בבטן" אני מסתכלת לראות אם היא צוחקת והיא מסתכלת עלי בהבעה של 'אין מה לעשות'. "ברוקלין" טאן קורה לי "אני אבוא איתך" ליאה משלבת את ידינו כדי שלא ארגיש לבד. אנחנו יוצאות יחד "מה?" ליאה עונה בזמן שאנחנו יורדות לעבר קבוצת הבנים "בואו שבו איתנו בנות" הוא מחייך אלי ואני משפילה את ראשי. ליאה צועקת לבנות לבוא ובסוף שני גברים מהקבוצה שלפי מה שאני מבינה הם ראיין וצ'אז מבינים שהן הולכות מכות "מצטער" ראיין אומר בהבעה מתנצלת. ליאה של ג'ייק,לינזי של ראיין,גרייס של צ'אז..ואני בורחת מהתואר האידיוטי "של". אני נאנחת,בוהה בטלויזיה. "ברוק" ליאה לוחשת לי צובטת אותי "מה?" אני נרתעת מעט "מה את רוצה שאכין לך לאכול?" טאן מביט בי "אני לא רעבה" אני מיד מתחרטת על מה שאמרתי. "לא אכפת לי" הוא אומר בשעשוע ואני לא עונה אז הוא מניד בראשו בחיוך והולך למטבח.
שעה וחצי אחרי כולם במטבח,טוחנים את ספגטי הבולונז המפורסם של טאן "רק כשאתה מבשל אני אוהבת אותך" גרייס מודה בפה מלא צ'אז מגכח ומניד בראשו ולינזי נותנת לסטירה קטנה בכתף. "מה?" היא מסתכלת על לינזי "אני מנסה להיות כנה" היא מגנה על עצמה ולינזי מגלגלת עיניים. אני אוכלת לאט..אני תוהה אם בכלל אכלתי..ליאה נותנת לי מכה קטנה במרפק "תאכלי בי" הוא מחייכת "אני לא רעבה" אני לוחשת לה "תנסי לפחות" היא מתחננת ואני נאנחת ומנסה לאכול את מה שבצלחת.
אחרי שכולם מסיימים לאכול הם שוטפים כלים ביחד ואני נשארת לשבת,לא מרגישה שייכות.
טאן קורא לי ואני קמה ומתקרבת אליו בזהירות "אני רוצה שתהי שמחה" דמעות חונקות את גרוני. זה כמו לקבל סטירה. "אני.." אני לא יודעת מה להגיד לו.. מכל הדברים זה הדבר היחיד שאף פעם לא הצלחתי להיות. "אני רוצה שתחייכי. לא ראיתי אותך מחייכת חיוך אמיתי אף פעם ברוקלין" באלי לסטור לו "אני יודע שאני האחרון שיכול להגיד לך את זה ושזה צבוע אבל אני פשוט משתדל. אם הייתי יכול למחוק את הימים האחרונים הייתי בשמחה עושה את זה. אני לא רוצה שתפחדי. אני פשוט לא מבין למה את הבן אדם היחיד שמרחיק אותי,אני לא רגיל לזה."הוא מכווץ את מצחו בריכוז "אני מרחיקה את כולם,זה בסדר" אני ממלמלת "אבל למה?" הוא מנסה להבין "אני מניחה שאני כנראה לא טיפוס של בני אדם" אני אומרת ומתרחקת חוזרת לשבת במקום שלי
YOU ARE READING
Trust
Teen Fictionטאן דילר הוא טראבל מייקר שנותן ולוקח רק מה שהוא רוצה. עכשיו , הבאד בוי שלנו רוצה את ברוקלין..ילדה מפוחדת ושקטה שלא מסוגלת לתת לו שום דבר.. היא לא סומכת על אף אחד , היא שונאת שנוגעים בה , שמדברים איתה..ולא חסרות לה צרות בבית הספר ובמשפחה.. מה יקרה כ...
