"ברוקלין!" אמא שלי דופקת בדלת בחוזקה,מעירה אותי..אני קמה פותחת את הדלת משפשפת את עיני "יש לך עוד חצי שעה להתארגן" היא נכנסת לחדר שלי,מבט מדאג על פניה "את מנסה להיפטר ממני?" אני ממלמלת בלחש "כמובן שלא" טון הדיבור שלה גורם לי להרים את פני..
"ברוק"היא נושפת "את מאוד מתבודדת עם הספרים והלימודים ואת לא נותנת ממש אנפורמציה על מה שאת עוברת. מאז גיל חמש אני כבר לא רואה אותך מחייכת" היא נשכה שפתים וידעתי שזה הסימן לאיפוק ולחסימה של הבכי. זה היה כמו סכין בלב שלי "אני רק רוצה שאהיה לך טוב. גם כשאני רוצה את המרב אני מקבל ממימך רק צל של חיוך.
אפילו לא עיקום קטן של זויות השפתיים."היא מנידה בראשה"אני צריכה שתלכי לשם ברוק,אני באמת צריכה"היא מסתכלת עלי במבט מתחנן "אני שונאת אותו" אני מצייצת "את אבא שלך שידכו לי בגיל 17 ובהתחלה גם אני שנאתי אותו. אבל זאת הפכה לאהבה גדולה עד שהוא מת" היא מחייכת חצי חיוך טוב "הוא בנאדם מסוכן " אני מתעקשת "ואולי את צריכה מישהו כזה,אולי זה יעורר אותך, אולי דרכו אני אוכל להכיר אותך טוב יותר"רגע,היא מעודדת אותי לסכנה?
"אני לא רוצה, תפסיקי להכריח אותי" אני לוחשת בקול חנוק "בבקשה תנסי ברוק,אני מתחננת בפניך" דמעה זולגת במורד הלחי שלה-על אף שהחדר שלי חשוך ורק אור עמום נכנס,אני יכולה לראות..אני מנידה בראשי בתשובה לבקשה שלה,היא נאנחת "למה את לא נותנת לאף אחד להיכנס?" היא נאנחת מנידה את ראשה ויוצאת,סוגרת אחריה ואני נכנסת בחזרה למיטה .
התעוררתי כשהרגשתי ליטופים עדינים,השיער שלי הוסט מפני ומיהרתי לפתוח את העיניים ולהתגבר על הטשטוש בשביל להבין מי נוגע בי. שנאתי שאנשים יודעים על קיומי..שאנתי מגע,דיבור או קשר עין. שנאתי הכל. המראה המטושטש התבהר ורציתי לפלוט צרחה מהבהלה,טאן כיסה פי,חוסם את קולי "דמאט ברוק,אין לך מה לפחד" הוא הסתכל עלי מגלגל עיניים , הרחקתי את ידיו ממני וקמתי מהמיטה, מתרחקת לפינת החדר בזריזות,גופי עדיין מתנדנד מהטשטוש והעיפות.
" תתארגני" הוא הסתובב בחדר ובחן אותו,כשסיים, הוא הסתובב והרים אלי גבות "ברוק,לפני שאני באמת אתחיל להיות מפחיד כדי לך לרוץ ולעשות מה שאני אומר" הנדתי בראשי והוא התקרב-נרתעתי "למה אתה לא עוזב אותי?" מלמלתי בתסכול "תתלבשי" הוא ירק בעצבים "אני לא רוצה" הסתכלתי לצד בעצב "ברוק,את מתחילה לעצבן אותי. תלכי.להת.לבש!" הלסת שלו ננעלה והוא חרק שיניים,חדרה הציפה אותי והתקדמתי במהירות לארון,הוצאתי את הקולב שאמא שלי הכינה לי מתוך כל הקולבים ונכנסתי להתלבש. היא בחרה לי ג'ינס שקנתה לי לפני שבועיים,ניסיתי להגיד לה שאני שונאת אותו..אבל כמו תמיד-אף אחד לא מקשיב לי. הג'ינס נצמד לכל הקימורים הנשיים שלי..מהמותניים(זה היה ג'ינס גבוה) ועד למעל הקרסול,בצבע שחור. החולצה שבחרה לי הייתה מחוך שחור דמוי עור עם כתפיות דקות שנראה כאילו המותניים שלי עוד יותר צרות. היא שמה לי נעלי עקב ליד הארון,נעליים שלה שתמיד ביקשתי לשים אבל היא אמרה שהיא תיתן לי אותם רק כזה אהיה מיוחד מאוד. הרגשתי כאילו בעטו לי בבטן. זה היה מיוחד-אבל בצורה השלילית..ואמא שלי תמכה בזה.
YOU ARE READING
Trust
Jugendliteraturטאן דילר הוא טראבל מייקר שנותן ולוקח רק מה שהוא רוצה. עכשיו , הבאד בוי שלנו רוצה את ברוקלין..ילדה מפוחדת ושקטה שלא מסוגלת לתת לו שום דבר.. היא לא סומכת על אף אחד , היא שונאת שנוגעים בה , שמדברים איתה..ולא חסרות לה צרות בבית הספר ובמשפחה.. מה יקרה כ...
