הידיים שלי נאזקו אל עמודי המתכת שמחברים את כרית הראש של מושב הנוסע על שאר המושב. הידיים שלי מקופלות אחורה וזה כואב. הוא נכנס,סוגרת את הדלת אחריו בזמן שאני נאבקת באזיקים "השגתי אותם במיוחד בשבילך,הם מחומר שמאוד דומה לפלדה ככה שלא תשברי את זה בקלות אם בכלל"
הוא משלב ידיים כשאני ממשיכה להילחם
"את לוחמנית,אני אוהב את זה" תפסיק לאהוב דברים שאני מנסה להראות לך דרכם שאני לא רוצה אותך! אני שולחת אליו מבט יוקד,מושכת את ידי עוד פעם אחת קדימה בהפגניות ומסיטה את מבטי כדי לא מלהסתכל עליו. סנטרי נמחץ אין אצבעו לאגודלו כשהוא מסובב את פני,פניו קרובות לשלי
"אם לא תפסיקי להתנהג ככה אני עוד אזיין אותך פה,מול השומרים" הוא מזהיר בזמן שאני מנסה למשוך את סנטרי ממגעו. אבל ברגע שאני מתנגדת,ארבע אצבעותך חוצות את פני מצד אחד והאגודל סוגרת את האחיזה שלו בצד האחר ,השפתיים שלו מתרסקות על שלי אבל אני לא משתפת פעולה
"ברוקלין" הוא מזהיר
"אני בסוף אקיים את ההבטחה שלי" אני עדין לא משתפת פעולה הוא מרים את המירס שלו
"דניאל,גנדי אתם משוחררים,אל תסעו אחרי,בואו מחר בבוקר" הוא פוקד עליהם
"אין בעיה בוס" אני שומעת את אחד מהם בקול מקוטע הם מתניעים ונעלמים בחשכת הלילה תוך פחות מעשר דקות.אני מבועתת לגמרי
"אז אתה הולך פשוט לאנוס אותי?" אני בולעת את הרוק בקושי
"כן" העיניים שלו בוערות בכעס כשהוא מתניע את הרכב במהלך 15 הדקות הבאות אני בוכה..המון "בקשה,אל תעשה את זה"אני מושכת באזיקים בחוזקה,בהיסטריה. לבסוף נמאס לו מהיללות שלי והוא נותן ברקס עצבני ויוצא מהרכב לכיווני
"בבקשה" אני בוכה, אבל הוא כועס מידי בשביל להקשיב..בעצם-מתי הוא כן מקשיב? הוא משחרר אותי מהאזיקים,ודווקא כשאני חושבת שהוא פשוט בן אדם טוב יותר משחשבתי הוא אוחז בשיערי וגורר אותי החוצה,סוגר את הדלת אחריו ופותח את הדלת של המושבים האחוריים. הוא סוטר לי,מכאיב לי ככה שהלחי שלי פועמת וזורק אותי על בטני על גבי המושבים.
"את תלמדי לקח ואני יהנה מזה" הוא חושק שיניים,מוריד בכוח את המכנס שלי,מרתק את ידי לגבי,הכפתור שלי לא עומד בלחץ של יריכי הגדולות ונקרע,ואני חושבת שגם הרוכסן מוצא דרך להיקרע בין רגלי. הוא מוריד את תחתוני ואז מוריד את מכנסו את הבוקסר שלו "תלמדי לציית" הוא נכנס לי לתוך התחת ואני פולטת יבבה מסכנה. קשה לי לנשום וכל חדירה שלו לא מקלה עלי אלה חונקת אותי. הוא דוחק את עצמו לתוכי בחוזקה ואני מרגישה לחץ בחזה שלי,הדמעות לא מפסיקות לזלוג ואני פשוט לא מצליחה לעצור אותן,אני צורחת ומתנגדת אבל נראה שכל תנועה שלי גורמת לו הנאה
"מדהימה" הוא מחזיק באחת מכריות הישבן שלי ואני מנסה להאבק
"תפסיק כבר" אני מנסה לצעוק אבל הקול לא יוצא לי. אני חרדה,פאניקה מציפה אותי ומשתקת את כולי. אני מרגישה איך אני מזיעה,מרגישה עייפה,מותשת אפילו.. העיניים שלי מתחילות להעצם בזמן שאני נחנקת מהתקף החרדה הנוראי. אני מאבדת את הקול שלי,עיגולים שחורים חוסמים את שדה הראיה שלי אבל אני נלחמת עדין להישאר ולהילחם. הוא מתחיל להידחק במהירות וחוזקה ואני מבינה שאני לא אצליח להחזיק עוד הרבה זמן. אז אני אוגרת את כל הכוח שנשאר לי וצועקת
"אני שונאת אותך!"
ואז אני מתעלפת.
YOU ARE READING
Trust
Teen Fictionטאן דילר הוא טראבל מייקר שנותן ולוקח רק מה שהוא רוצה. עכשיו , הבאד בוי שלנו רוצה את ברוקלין..ילדה מפוחדת ושקטה שלא מסוגלת לתת לו שום דבר.. היא לא סומכת על אף אחד , היא שונאת שנוגעים בה , שמדברים איתה..ולא חסרות לה צרות בבית הספר ובמשפחה.. מה יקרה כ...
