"היי ברוק" אמא שלי מחייכת אלי ואני מתיישבת לידה "היי" אני אומרת בקול קטן "אני..רוצה להתייעץ איתך (?)" אני מצייצת והיא מרימה את ראשה לעברי וחיוך מאושר נפרס על פניה "אין בעיה" היא מזיזה הכל הצידה מתכוננת להקשיב "טאן.."אני מהססת "הוא.." אני נושכת את השפה "הוא פיצץ ילד מהבצפר שלי במכות בגלל שהוא הציק לי." אמא שלי חייכה אלי ואני מיהרתי לדבר "הוא עשה לו שטפי דם ומלא שריטות בפנים אמא" אני שוב מהססת "הוא מפחיד אותי" ברגע שהמשפט יוצא ממני גם הבכי מתחיל לצאת,אני מתחילה לבכות בכי רועש,כאוב,מיואש.. כיסיתי את פני בידי ורכנתי מעל השולחן "אני לא יכולה להיות לידו יותר. אני שונאת אותו" אני שומעת את הכסא שלה חורק ומיד לאחר מיכן היא כורכת את ידיה סביבי ומנשקת את ראשי "הוא מחבב אותך מאוד ברוקלין" היא מדברת בקול מרגיע "אבל אני לא אוהבת אותו. הוא מפחיד אותי" אני מושכת באפי "מאז שהוא בא גם את טיפת השקט שהייתה לי הוא לקח. אני רוצה את החיים שלי חזרה. אני צריכה שקט" היא מהדקת את החיבוק שלה ואני מחזירה לה חיבוק "בסדר" היא נאנחת "אני אעזור לך" היא נותנת לקודקוד ראשי נשיקה נוספת "אני אעזור לך להתרחק ממנו" היא אומרת ואני מחייכת חיוך קטן "תודה אמא" אני אומרת בקול קטן "הכל בשביל הנסיכה שלי" היא לוחשת חזרה.
אנחנו חוזרות יחד באוטובוס הביתה – שאני נכנסת מהשער ושומעת את שמי. אני סוגרת את השער ונועלת אותו לפני שאני מביטה כדי להיות בטוחה "ברוקלין תפתחי לי,בבקשה" הוא נושף ואני מנידה בראשי "ברו.." אמא שלי יוצאת ורואה אותו "ברוקלין תיכנסי אני אטפל בזה" היא משלבת ידיים ומסתכלת עליו אני הולכת אל הכניסה ומציצה ממנה "אני מבקשת מימך לעזור את הבת שלי" אמא שלי אומרת בקול קשוח "קציה אני צריך לדבר איתה" הוא מתחנן "הבת שלי מפחדת מימך. אני אולי לא יודעת מה הסיבות –אבל היא ילדה חכמה ואני בטוחה שיש לה סיבות טובות מספיק" היא מסתובבת ללכת "קציה" היא מסתובבת בהיסוס ומסתכלת עליו "אני פישלתי. אין לך מושג כמה. אבל אני אוהב אותה. אני אוהב אותה כל כך שזה הורג אותי." הוא מסתכל עליה "אני מנסה לשמח אותה ומפשל בכל פעם.ואני פשוט לא רגיל לרגשות האלה וזה מבלבל אותי ואני מצטער אבל אני חייב לראות אותה" היא עומדת שם "בסדר" מה?לא! "אבל אם היא תבוא אלי בוכה עוד פעם אתה תשלם על זה" יופי!ממש יופי! היא פותחת לו את השער ואני עולה במהירות לחדר שלי ונועלת אחרי. "ברוקלין" אמא קוראת לי ואני שומעת אותה במדרגות "ברוקלין תפתחי את הדלת" הקול של טאן נשמע ברקע ,אני מהססת ואז פותחת את הדלת-אמא שלי שם לא? לא יכול לקרות לי משהו. ברגע שאני מסירה את הנעילה הדלת נפתחת במהירות ואני הולכת אחורה כדי לא לקבל מכה. טאן מתפרץ לחדר ומחבק אותי חזק-אני נותרת קפואה ולא מגיבה. אני מסתכלת על אמא שלי במבט מאוכזב והיא אומרת בלי קול 'סליחה' אני מסיטה את המבט בכעס מחכה שהוא יסיים את הסצנה המרגשת שלו. "דאגתי לך" המילים שלו נבלעות לתוך כתפי "את לא היית בבית הספר והשתגעתי ברוקלין" הוא מנשק את המצח שלי ואמא שלי משפילה את מבטה ויורדת למטה-משאירה אותנו לבד. "חשבתי שאנחנו בסדר ברוקלין" הוא מסתכל עלי "את היית בסדר הבוקר" מאיפה לך לדעת מה אני מרגישה בפנים? "אל תדאיגי אותי שוב לעולם" הוא מדבר בקול מתחנן "הרגשתי שהוציאו ממני את כל האויר כשלא ראיתי אותך. ואז ליאה אמרה לי שהיא ראתה אותך יוצאת שעה קודם..אז ידעתי שאת לפחות לא נחטפת או משהו" הוא מחבק אותי ואני מרגישה שלא נותרו בי כוחות..אני לא עונה,אני לא מגיבה גופנית..אני פשוט עומדת שם ומקשיבה למילים מזוייפות שכל מה שאני מרגישה לגביהן זה גועל וזלזול. "אני לא יודע מה אני כבר יכול להגיד כדי שתגיבי בצורה אחרת מבדרך כלל. אני כל כך מנסה לגרום לך לחייך...אל תתאהבי בי-פשוט תחייכי כבר"אני אחייך כשאתה תיתן לי שקט! "אני הכרתי לך חברות כי היית כל כך לבד,אני הכרתי לך את החברים שלי כדי שתרגישי חלק מאיתנו..ועדין ישבת בצד וצפית על הכל קורה. לא משנה מה.. את פשוט תמיד תשבי בצד ותחשבי,תהססי,תנדדי למקומות אחרים. את אף פעם לא מנסה" אני לא רוצה לנסות "בבקשה ברוקלין.אני לא מבקשת הרבה. פשוט תחייכי,תצחקי,תדברי..משהו" הוא מנסה לקרוא את ההבעה שלי אבל אני לא עושה שום הבעה. אני פשוט עומדת מולו,מסתכלת על החולצה שלו ולא מרימה מבט..מקשיבה כי אם לא סביר להניח שאני אחטוף..וזהו. אלה הם החיים שלי. "ברוקלין?" הוא מנסה להוציא ממני תגובה אבל אני לא יודעת כבר מה להגיד..כל מה שאמרתי..לא נחשב מצידו אז מזה משנה? הוא נאנח " את יכולה לשגע אותי כשאת שותקת " הוא אומר "אין לי מה להגיד" אני משיבה "כן אני יכול לראות את זה " הוא נושף "כנראה שרק הצל שלי מבין איך אני מרגיש" כן כנראה. הוא מרים את פני אליו,סורק את פני. הוא רוכן ומחכך את שפתיו בשפתי,האגודל לו עוברת על השפה התחתונה שלי לפני שהוא מנשק אותי. הוא מנשק אותי בעדינות,כאילו אני איזה צעצוע שביר שצריך לנהוג בו בזהירות,הוא תופס את אחורי ראשי בעדינות ומהדק אותי אליו. "את כל כך יפה" הוא מרים את פני אליו " אני צריך שתתני לי צ'אנס ברוק" כן ממש "אני מתחנן בפניך" אני מנידה בראשי "לא" אני אומרת בקול קטן הוא טומן את ידי בכיסיו "אני אתן לך זמן, את פשוט צריכה זמן" וואו הוא פשוט לא מבין "אני לא רוצה אותך אתה לא מבין?" אני אומרת בקול שקט..רגע-למה בשקט? נשבר לי ממנו!מגיע לו! "אתה מפחיד אותי אתה מגעיל אותי ונמאס לי שאתה רודף אחרי!מאז שנכנסתה לחיים שלי לא השארתה פינה אחת שקטה. אתה נמצא בכל מקום כל הזמן ופשוט נמאס" אני אומרת בקול והולכת לפתוח את דלת החדר שלי ,הוא מסתכל עלי עלי לכמה דקות ואחר כך יוצא בכעס מהדלת. אני סוגרת את הדלת אחריו ומקווה שהפעם זה לתמיד.
YOU ARE READING
Trust
Teen Fictionטאן דילר הוא טראבל מייקר שנותן ולוקח רק מה שהוא רוצה. עכשיו , הבאד בוי שלנו רוצה את ברוקלין..ילדה מפוחדת ושקטה שלא מסוגלת לתת לו שום דבר.. היא לא סומכת על אף אחד , היא שונאת שנוגעים בה , שמדברים איתה..ולא חסרות לה צרות בבית הספר ובמשפחה.. מה יקרה כ...
