ניקו די אנג'לו

פרק 39

נקודת מבט ניקו

"היי אדוארד אני צריך לדבר איתך מותק" אמרתי מתנשף 
"כן חיים שלי" הוא ענה חצי רדום
"חושב שאתה יכול לדבר על משהו רציני או שאתה עייף מידי?"
"אני יכול עוד כמה דקות תן לי כמה דקות להתאפס על עצמי ואז טוב?" הוא נישק אותי ויצא מהמיטה לכיוון השירותים אחרי רבע שעה שהוא לא חזר יצאתי גם אני מהמיטה אך לבדוק מה מצבו של אדי שלי "אדי..? הכל בסדר חיים?" אך הוא לא ענה "אדי?" 
"אני בסלון אוכל בוא הצטרף ונדבר על כל מה שרצית חמוד"  הוא צעק אליי לקח לי 10 שניות עד שנרגעתי וירדתי למטה "הפחדת אותי מטומטם אחד" אמרתי לו "סליחה אהוב" ונישק נשיקה קצרה בטעם דם מסוג A+ עם הזוגיות עם ערפד מגיעה היכולת לשים לב איזה סוג דם בן הזוג אוהב כדי לדעת כיצד לפנק אותו אחרי יום עמוס (זוגיות טובה וזה יו נואו…) 
"אז על מה רצית לדבר האני?" הוא שאל ערני לחלוטין "אני עכשיו מרוכז וכולי אוזן למשמע קולך הערב ילד יפה שלי"
"תודה מותק, תקשיב אני רוצה שתכיר את המקום ממנו באתי אני מוכרח להודות שעם כל הכעס והמרירות שלי כלפי המקום אני מתגעגע לשם ורוצה ללכת לבקר ולהציג אותך בפומבי.. מה אתה חושב?" אדוארד שקל את העניין ולבסוף ענה: "אוקיי אבל לפני זה בוא תספר לי  על המקום איך קוראים לו? מה זה המקום הזה? למה אתה כועס עליהם? ואם אתה כועס עליהם למה להתגעגע אליהם?" 
"וואו לאב כמה שאלות בבת אחת יותר לאט אספר לך על המקום ועל החיים שלי בוא תכין לך סוג דם שהוא כי זה הולך להיות ארוך.." הוא לקח את הקטע של הדם ברצינות ובזמן שהכין לעצמו קוקטייל דמים אמר: "תתחיל, אני מקשיב." 
"אוקיי, אז מאיפה אתחיל? אמממ אני יודע קודם כל המקום נקרא מחנה החצויים וזה מקום לאנשים כמוני חצי בני אנוש חצי אלים יש עוד מחנה שהוא סוג אחר של אלים אבל נדבר עליו ביום אחר בכל מקרה זה המקום הראשון שהרגשתי בו כמו בבית אבל כמו כל דבר טוב בחיים האלה יש לתחושת הנעימות הזו מחיר והמחיר היה שאיבדתי את אחותי ביאנקה בגלל הקראש הראשון  שלי פרסי ג'קסון שמו ובמסע החצויים הראשון שלה היא נהרגה על ידי פסל מתכת שיצא אל המלאכה הפייסטוס וזו גם בעצם הסיבה המרכזית לכעס שלי על המקום מאז האמת לא ממש הרגשתי שייך אז עברתי לגור עם אבא שלי המון שנים" הפסקתי לדבר כדי לנשום קצת אוויר ולתת לאדוארד לעכל זה המון לעכל וזו רק ההתחלה 
"אוקיי אז הבנתי מה זה המקום הזה, הבנתי למה אתה כועס, ולמה אתה מתגעגע אבל מי האנשים שאני הולך לפגוש?"
"מי שאתה הולך לפגוש אלה יהיו האנשים שעשו לי את החיים ליותר מאתגרים הלוחמים הכי טובים ובני זוגם נלחמנו ביחד באדמה עצמה הם הצילו את חיי כשנפלתי בשבי לידי הענקים התאומים הכינוי שלהם נקרא "שבעת לוחמי נבואת השבעה" אני הלוחם השמיני אבל נתעלם מזה"
"וואו נשמע שאתה מעריץ אותם יודע מה? בוא לא נתעכב על לפגוש אותם מחר אחרי הלימודים נעשה מסע צללים למחנה הזה ואכיר את אותם אנשים, אני שמח שאתה גאה להציג אותי בתור בן הזוג שלך ועוד בפני האנשים רמי המעלה האלה"
"סבבה סגרנו אז מחר אחרי הלימודים" ואני חייב להודות שזה שידעתי שאני חוזר למחנה העלתה לי חיוך גדול על הפנים 
באותו היום החלטנו שנלך לישון מוקדם ואני התקשיתי להירדם מהתרגשות ואני כולי נשאתי מחשבות במוחי הקודח האם כדאי לי לדבר עם כירון? מה יקרה אם לא יקבלו אותו יפה מכיוון שהוא ערפד? בלי ששמתי לב הלילה עבר עליי ללא שינה בערך בעשרים דקות לחמש יצאתי מהמיטה צחצחתי שיניים והתלבשתי אחר מכן עשיתי מסע צללים לבית החולים הקרוב ופילחתי משם כמה שקיות דם מכל מיני סוגים שיהיה ארוחת בוקר מזינה לאדי שלי נחתי כמה דקות וכשחזרתי הכנתי לו קוקטייל דמים בשילוב דם מסוג A ו O מזגתי לכוס מוחיטו ואפילו שמתי מטרייה קטנה בשביל הצורה היפה והאסתטית והכנתי לעצמי ארוחת בוקר של סלט ירקות עם טונה חביתה וגבינת פטה עם רצועות בייקון כי הייתי רעב מהתרגשות משום מה כאילו כל הפרעות האכילה שלי נעלמו לאותו היום ואני מוכרח להודות נהניתי מהתחושה של להיות רעב אך עצרתי את עצמי עד שהעייתי צריך להעיר את אדוארד והבאתי לו את מוחיטו הדם שלו ולי את ארוחת הבוקר הבאמת המפנקות ביותר שאכלתי למיטה הנחתי אותם על שולחן המחשב אך כשבאתי לנשק אותו נשיקת בוקר טוב הוא לא היה במיטה מיד חושיי התחדדו וחשתי בו מאחוריי מבלי להסתובב "מנסה להבהיל אותי על הבוקר?" שאלתי עם חיוך על פניי "אומר זה שהבהיל אותי קודם.." השיב בטון זועף אך בקול של התעוררתי הרגע ואין לי ממש כוח להרוג מישהו "סליחה בייב הלכתי להכין לנו ארוחת בוקר" והסתובבתי אליו התקרבתי חיבקתי אותו חיבוק הכי חזק שהצלחתי אך הייתי חלש ממסעות הצללים וללא השינה שהייתה חסרה לי בלילה הגוף היה מותש ואדוארד חש בזה "לא ישנת טוב בלילה?"
"למען האמת לא ישנתי בכלל מרוב התרגשות…"
"אתה ממש מתרגש מה קטן שלי?" 
"כן מאוד"
"חחח אוקיי אז יאללה בוא נתארגן לבית הספר לפחות אני רואה שדאגת לך לארוחת בוקר טובה ומזינה טוב חוץ מהקטע של הבייקון אבל נוותר לך בגלל היום הסופר מיוחד"   
הלכנו לבית הספר ויום הלימודים עבר די מהר כשהוא נגמר אמרתי לאדוארד "מוכן?" הוא רק הנהן בלי להוציא הגה מפיו החזקתי בדיו וחשבתי על מחנה החצויים וזיכרונות מתוקים ומרירים עלו כאחד במוחי כשהגענו אדוארד ישר רץ לאחד העצים והקיא "עוד לא התרגלת חיים שלי?" "לא" והקיא שוב אחרי שנרגע שאל: "אז איפה המחנה הזה שדיברת עליו?" הסתכלתי ולא הבנתי לרגע איך הוא לא רואה ואז נזכרתי הוא לא יכול לראות את המחנה בלי אישור בעקבות הערפול עצמתי את עיניי וניסיתי להיזכר איך נותנים אישור להיכנס למחנה ופתאום נזכרתי "אני ניקו בן האדס מאשר לבן זוגי אדוארד להיכנס למחנה" ברק הפציע בשמיים והמחנה נגלה לעיננו חשבתי לעצמי זו שעת לילה מאוחרת וכול החניכים במיטות וחבל להסתבך עם ההרפיות אני אעשה מסע צללים לביתן ומחר אפתיע אותם עם אדי שלי
"תקשיב אדוארד אנחנו עכשיו ניכנס לביתן שלי ששם אני ישן והכול ואז מחר נפתיע אותם" "איך שתרצה אהוב אני פה איתך" התנשקנו ותוך כדי עשיתי מסע צללים לביתם ונחתנו עומדים על  המיטה ניתקתי את הנשיקה אדוארד סרק את החדר בזריזות ועלה על המיטה וכשהתבונן בי נתן קריצה רבת משמעות וסימן לי לבוא עליתי על המיטה אך הייתי עייף מידי נישקתי אותו והתכרבלתי בתוכו כמו חיית מחמד קטנה ונרדמתי ישנתי מעולה ללא סיוטי חצויים או משהו כזה אבל פעמון ארוחת הבוקר העיר את שנינו "בוקר אור יפה שלי" אמרתי בקול חצי ישן "מה זה הרעש?" הזה הוא שאל עניתי לו: "זה פעמון ארוחת הבוקר בו נתארגן וכשתהיה מוכן נעשה להם הפתעה התארגנו בזריזות וכששאלתי אותו "אתה מוכן להפתיע את כולם?" הוא הנהן ופשוט חיכיתי כמה דקות