ניקו די אנג'לו

פרק 47

נק מבט אדוארד
ניכנסתי לכיתה ניקו כבר ישן על השולחן והיו ילדים שהתלחששו עליו כמו תמיד והמחשבות שהם חושבים עליו היה זוועה רציתי להרוג כל אחד מהם אבל לא יכולתי. התיישבתי ליד ניקו שניראה רגוע אבל ידעתי שהוא לא עם כל מה שעובר עליו. המורה ניכנסה היה שיעור אזרחות למי היה כוח לזה? זה תמיד משתלב בהיסטוריה זה פשוט משעמם רצח. המורה חפרה על כל מיני דברים. לפתע המורה שאלה את ניקו שאלה במטרה להציק על מנת שלא יישן אצלה בשיעורים רציתי לראות אותו רוצח אותה רק עם המבט בעיניים אך במקום זה הוא ענה בכעס את התשובה ויצא מן הכיתה יצאתי בעקבותיו וחיפשתי אותו ארוכות לבסוף מצאתי אותו מסתגר מאחורי אחד מתאי השירותים שאף אחד בדרך כלל לא מתקרב אליהם כי הם מזוהמים אבל לניקו לא היה אכפת "תקשיב ניקו אני מצטער שלא דיברתי איתך על הוולטרי פשוט פחדתי בוא נלך לבית ונדבר על זה כמו שצריך?" הוא קם מבלי לומר מילה והתחיל ללכת אחרי כמה מטרים הוא שאל: "אתה מגיע?" הלכתי בעקבותיו יכולנו לעשות מסע צללים או לרוץ כמו שצריך אבל זה לא היה הזמן המתאים בדרך כלל הליכות עם בן זוג זה דבר מדהים אבל אם אין לאחד מהבני זוג מצב רוח המצב יהיה רע כשהגענו לבית כולם כבר ישבו ודיברו ואיך שנכנסנו הם השתתקו ניקו משך בכתפיו "זה לא מה שיהרוג אותי אם תדברו" והתיישב על הספה אליס התחילה וסיפרה: "הוולטורי הם הערפדים הראשונים ששולטים על ארצות הברית והם אחראים לאכוף את החוקים יש להם תירה ענקית והם חיים שם מתחת לאדמה הם מעדיפים לא לצאת לשמש כי הגוף שלהם מנצנץ  מיתחת לטירה ישנו מוזאון של אומנות ואז האנשים אשר ירדו למטה ואז הערפדים אוכלים אותם
נק מבט ניקו 
שתקתי ויצאתי מהבית הייתי צריך זמן לעצמי תוך כדי הליכתי פגעתי באדם וכשבאתי לומר לו "תיזהר לאיפה שאתה הולך" זיהיתי אותו היינו חברי ילדות בערך זאת אומרת היינו ביחד הוא ביאנקה ואני במלון לוטוס "טוב לראות אותך מה נשמע?" שאלתי עם חיוך שקרי על הפנים "הייי ניקו מה נשמע? מה שלום ביאנקה?" "אני עוד חיי לצערי וביאנקה מתה במהלך מסע חיפושים לפני כמה שנים" "באמת?" הוא שאל הנהנתי מבלי לומר מילה נוספת "תקשיב אנחנו צריכים לעשות משהו שהיינו עושים במלון לוטוס זוכר? היינו קופצים מצוקים אל הימים וחוזרים חלילה" זכרתי במעורפל על מה הוא דיבר הסכמתי וביחד הלכנו אל חוף הים הקרוב שבו יש צוקים כשהגענו הוא התפשט ונשאר ערום למעט בוקסר שכיסה את איזור חלציו וקפץ קפיצה מושלמת כמו תמיד הוא היה מוכשר בקפיצות ראש אני לעומת זאת הייתי ברמה סבירה מינוס איך שהוא נחת הוא החל לצוף וצעק: "ניקוווו המים נעימים בואאא" הורדתי את החולצה כי לא יכולתי להסכים להשאיר ללא השגחה את החרב הסטיגאית שלי ללא השגחה וקפצתי אך כמו שכבר ציינתי הקפיצת ראש שלי מצוקים הייתה סבירה ולא יותר ביום טוב וכשנחתתי זה היה עם הראש בתוך אבן מחודדת בעודי נותן לחשיכה לעטוף אותי חשבתי שהחבר ממלון לוטוס זוכר את שמי אך אני איני זוכר את שמו וטבעתי אט אט 
נק מבט אדוארד 
ארבעה ימים עברו מאז הסיפור עם הוולטרי והכעס של ניקו ולא ראיתי אותו לא בבית הספר ולא בשום מקום שאלתי מחשבתית את אליס "ראית את ניקו?" "כן" קיבלתי קול בראשי אך הקול אינו פירט החלתי לדאוג האם הוולטרי החליטו שהם פועלים? גמלתי בליבי החלטה שאם לא אשיג מידע על ניקו אלך אל הוולטרי ואשאל בשלומו חזרתי לבית אך אף אחד לא היה בבית אפילו לא קארליל הנחתי שיש להם עיסוקים כאלה או אחרים ולכן הם אינם בבית אך ככל שעברו השעות ואף אחד מהם לא הגיע קארליל בטח עדיין בבית חולים כי שם הוא עובד  אבל השאר? אולי הם צדים? לא ידעתי הרגשתי את המחשבות של אליס. קראתי אותם והבנתי שניקו מת מקפיצת צוקים התעצבנתי ניכנסתי לחדר וחשבתי איך למות, אחרי מחשבה ארוכה הבנתי שאני צריך ללכת לוולטורי ולעבור על חוק כדי שיהרגו אותי