רגשות לא בוחרים

פרק 3

מתיאו

ירדתי מהמטוס ונשמתי לתוכי את האוויר הצח של ניו-יורק. פאק, התגעגעתי למקום הזה. הלכתי אחר כולם לאורך המסדרון, עם המזוודה הקטנה בידי, עד שיצאתי אל הרחבה הגדולה, שם חיכו לכל השבים.
לא סיפרתי להוריי מתי אני אמור לנחות, כי לא רציתי שהם ילכו לי בשדה התעופה. רציתי להגיע ולהפתיע אותם.
לכן הזמנתי מונית, ועליתי אליה ברגע שיצא החוצה מהשדה. נראה היה שניו-יורק נשארה אותו הדבר, בחמשת השנים שעברו. התרגשתי לחזור הביתה.
בשיחה האחרונה שלי עם משפחתי, אחיי הקטנים הביעו געגוע רב ושמחתי שאני הולך לפגוש אותם עכשיו.
אלה הייתה בת תשע כשעזבתי ורפאל שתים-עשרה. פאק, הם היו ילדים כשעזבתי. עכשיו הם כבר כמעט בוגרים. רפאל בן שבע-עשרה, והילד דומה יותר ויותר לאבי בחיצוניות, אך בפנימיות הבנתי משיחות עם קיארה, שהוא מאוד מזכיר את אמא.
אלה יצאה גם שילוב של הוריי. שיערה כמו של אמי, אך עיניה כמו של אבי. היא גם שקטה ומופנמת, כמו אמא.
עם קיארה התקרבתי במיוחד בשנה האחרונה, לאחר שסופיה עזבה את הבית, כדי לעבור לגור עם הארוס שלה. היא התקשרה אליי בוכה ומתוסכלת, ויצאנו לנו לדבר במשך שעה, מה שלא היה אופייני לנו.
היא הייתה מתוסכלת בגלל שסופיה עוזבת את הבית, והדבר קירב ביני לבינה, יותר ממה שהיינו בעבר.
סופיה ואני היינו מאוד קרובים לפני שעזבתי, וגם אחרי. אבל כשהיא התחילה לצאת עם הארוס שלה, בקושי יצא לנו לדבר.
כולם היו בטוחים כשקיארה הייתה קטנה, שהיא תמשיך ותגדל, עם האופי של אמא. אבל תמיד ידעתי שהיא תהיה משוגעת קטנה כמו אבא. היום אני יכול לומר בוודאות, שלמרות שהיא העתק חיצוני של אמא, האופי שלה מזכיר מאוד את אבא.
אמי בנוסף תמיד אהבה לשיר, והייתה שרה לנו כל הזמן. אבל זאת הייתה התכונה היחידה שלא עברה בתורשה. אף אחד מאיתנו לא יודע לשיר, וכנראה שגם לא נדע.

המונית עצרה בפתח ביתי. עברנו אליו כאשר אמי ילדה את קיארה. זאת הייתה שכונה שבאותו הזמן הייתה חדשה, שכונה יוקרתית של בתים פרטיים, בעיקר למעמד הגבוה. גרנו בבית גדול בעל שתי קומות, עם גינה גדולה. אהבתי לשחק בגינה כדורגל ולהתאמן עם אבי, באומנויות לחימה.
דפקתי קלות על הדלת. הדלת נפתחה ופניה של אמי נגלו לפניי. היא פערה את עיניה באושר. "מתיאו!" היא צעקה והכניסה אותי לחיבוק רחב וחם. חיבקתי אותה חזק וקברתי את פניי בשקע צווארה.
התגעגעתי אליה כל כך. היא התחילה לרעוד תחת ידיי, והבנתי שהיא בוכה. מהר מאוד התנתקתי מהחיבוק וניגבתי את דמעותיה. "תראו אותך, איך גדלת." היא אמרה בקול רועד בזמן שליטפה את פניי.
נישקתי את ראשה ועיניי קלטו את אבי עומד מאחוריה, מופתע גם כן. התנתקתי מאמי ומיהרתי אליו. הוא חיבק אותי חיבוק גברים, אך עדיין חיבוק אוהב. אמי הכניסה את המזוודה הקטנה לתוך הבית.
"פאק, איך התגעגעתי." אמרתי לאבי. מעולם לא התביישתי להגיד להוריי שאני אוהב אותם, ומעולם לא התביישתי להביע חיבה בפומבי. הם תמיד הרעיפו עליי אהבה מהרגע שנולדתי, ונשבעתי שלעולם לא אביך אותם.
רציתי שהם יתגאו בי ובדרך שבחרתי לעצמי. "אל תקלל, יש פה ילדים." אבי אמר והתחלתי לצחוק, מתנתק מחיבוקו תוך כדי. תוך רגע שמעתי צעדים מהירים מלמעלה.
אלה הייתה הראשונה לקפוץ את המדרגות ולרוץ אליי. היא קפצה אל זרועותיי והרמתי אותו לחיבוק. הורדתי אותה מטה וחיבקתי את צד גופה. רפאל ירד במהירות גם כן, וחיבק אותי מהצד השני של גופי.
חיבקתי את אחי ואחותי הקטנים. "אני אודיע לסופי שחזרת," אמי אמרה והלכה להתקשר לאחותי הגדולה. הבחנתי בדן וג'יין, שעמדו במדרגות. פאק, התאומים האלה גדלו כל כך.
עזבתי את אלה ורפאל וניגשתי אליהם. "לא תתנו לי חיבוק?" שאלתי והתאומים מיהר להיכנס בחיוך תחת חיבוקי. הם תמיד אהבו אותי ואני אותם, במיוחד אהבתי את הנפש המשוגעת שלהם.
לאחר שהתנתקתי מהם, הסתובבתי אל אבי. "איפה ג'יימס וקים?" שאלתי לאחר שראיתי את הילדים שלהם, אבל לא אותם. "יצאו לחופשה כמה ימים." הוא השיב וגיחכתי. חופשה זוגית, אני מבין. "אז הם הולכים לחזור עם ילד?" שאלתי עם חיוך ממזרי על פניי.
"מתיאו," אבי רטן והניד בראשו. הוא בהחלט היה מיואש ממני. חייכתי ואז עברתי לחפש את אחותי הסתומה.
"איפה קיארה?" שאלתי אותו לאחר שלא ראיתי אותה בכלל. "היא יצאה עם היילי." הוא השיב בטון מיואש. עיניי נתקעו עליו. היילי.
לא שמעתי את השם שלה חמש שנים. קיארה מעולם לא דיברה עליה בפניי. הייתה פעם אחת, והיא קרתה כאשר היא גילתה שדחיתי את היילי באותו יום על גג בית הספר, לפני שעזבתי. שם היא צעקה עליי והתעצבנה כל כך.
פאק. פאק.