רגשות לא בוחרים

פרק 7

היילי

עכשיו כשהוריי חזרו, אני ואחיי הקטנים חזרנו הביתה. גרנו לא רחוק מקיארה ושמחתי לחזור חזרה הביתה. הלילה אני הולכת לעבוד, לכן שמחתי שאוכל לצבור כוחות לפני כן.
כשליילה הזמינה את כריס לארוחה, מתיאו לא הפסיק לנעוץ בו מבטים מבולבלים. הוא לא אמר דבר, אך הרגשתי שהוא לא קונה את התירוץ ״כריס תמיד היה בן משפחה״.
קיארה לא הפסיקה לחייך, ומדי פעם היא וכריס החליפו ביניהם מבטים מאוהבים, אך לא נראה היה שמישהו שם לב לכך. אפילו לא מתיאו, שנאלץ לוותר ולהניח לעניין.
כריס בכל זאת היה חברו הטוב, ומי שביקש ממנו לשמור על קיארה היה מתיאו בכבודו ובעצמו. מה שנקרא, שיאכל את מה שבישל.
הארוחה התגלגלה באופן שלא יכולתי להפסיק לצחוק. הגיע למתיאו. קאי גילה שכל הרכב שלו מריח מכלור של בריכה. הוא לא הפסיק לכעוס על מתיאו, כי הוא היה זה שלקח את הרכב שלו.
ניסיתי כל השיחה שלהם להחניק את צחוקי שאיים לצאת, אך זה כמעט היה בלתי אפשרי. מתיאו מדי פעם נעץ בי מבטי שנאה, כי ידע שזאת אשמתי, אך הוא בכל זאת לא אמר דבר שהסגיר אותי.
קאי ויתר בסופו של דבר, לאחר שליילה הצליחה להרגיע את זעמו. אחת הסיבות הייתה שמתיאו הבטיח לקחת את אלה לסרט, סיבה שריככה את קאי קצת.
מתיאו לא היה כאן חמש שנים, ויכולתי לראות בעיניי הוריו שהם שמחים שמתיאו מנסה להתקרב יותר לאחיו הקטנים.
ליילה אמרה לקאי עוד דברים, אך זה קרה בשיחה פרטית ביניהם.
כשחזרנו הביתה ניסיתי להוציא מאבי על מה הוא דיבר עם מתיאו, אך המשיך להתחמק ממני. מצאתי אותו יושב לצד שולחן האוכל, עם מחשב נייד. גם כשחזר מחופשה, הוא עדיין עובד.
התיישבתי לידו ונשענתי על כף ידי, שהונחה על השולחן. "מה יש היילי?" אבי שאל וסגר את מחשב הנייד שלו. "על מה דיברת עם מתיאו? ואל תגיד לי שום דבר, כי אני מכירה אותך. אני הבת שלך." שאלתי בסקרנות שאיימה להרוג אותי.
אבי נאנח והסתכל עליי עם עיניו הירוקות, שעברו אליי בתורשה. "הוא סיפר לי שדחה אותך לפני חמש שנים." השיב ושתקתי. בלעתי את רוקי וניסיתי להראות שאני לא מושפעת יותר מדי מדבריו.
"למה לא סיפרת לי?" הוא שאל ונשכתי את שפתי. "כי פחדתי שתהרוג אותו, וכי חשבתי שאני יכולה להתגבר על זה לבד." השבתי בכנות. אבי גיחך ולגם מכוס המים שהונחה לידו.
"נו? והתגברת עליו? אני לא רוצה להגיד אמרתי לך." הוא שאל. גלגלתי את עיניי, אך לא יכולתי שלא לצחוק. "אל תגיד את זה, אבא. אל תגיד לי- אמרתי לך," התחלתי להגיד בזמן שאני צוחקת. "וכן," המשכתי לומר, מרסנת את צחוקי.
"התגברתי עליו."
האמת, לא ידעתי אם באמת התגברתי עליו או לא. חשבתי שכן, אבל עכשיו כשהוא חזר ונמצא מולי, עומד מולי, נושם את אותו האוויר שלי, אני כבר לא בטוחה. אבל אבי לא צריך לדעת מזה.
אבי בחן אותי עם עיניו הסוקרות. "בסדר, ילדה שלי. אבל אם הוא ימשיך לפגוע בך, תגידי לי ואכסח לו את הצורה." הוא ביקש והנדתי בראשי.
"עם כל הכבוד אבא, מתיאו יכסח לך את הצורה. הבן אדם מיומן באומנויות לחימה יותר טוב אפילו מקאי." אמרתי בכנות מוחלטת.
אבי התחיל לצחוק. "יקירתי, שזה לא יטריד אותך." אמר ונעמד, מתקרב אליי. הוא נישק את ראשי באהבה ולקח את הכוס הריקה אל המטבח.
קמתי גם אני במטרה לגשת אל חדרי. "אבא, אני הולכת להתארגן לעבודה." אמרתי לו בעודי הולכת אל חדרי, כדי להתארגן ולהתקלח.
אבי יודע שאני עובדת בבר. הוא לא מרוצה מכך, אך אמי הצליחה לשכנע אותו קצת. היא יודעת שלא אתן לאף אחד לגעת בי ללא רצוני, ובנוסף יש לי שם חבר מאוד טוב, שתמיד עוזר לי כשצריך.