רגשות לא בוחרים

פרק 24

טריגר: הטרדה מינית
אני מתנצלת על הספוילר, אבל חשוב לי להודיע לפני
__
היילי

במשך יומיים התחמקתי ממתיאו אחרי הצמדת השפתיים שחווינו. גם אם זה קרה בטעות, עדיין לא יכולתי לדבר איתו.
לא ידעתי אם אוכל להתמודד עם הנושא שוב. אני פחדנית, אין ספק. אבל כל כך הובכתי מהסיטואציה, ופחדתי שמתיאו יקח את זה לאותו כיוון כמו לפני חמש שנים.
הלילה אני עובדת בבר, ומתיאו לא הגיע לעבוד. הבנתי מקיארה שהוא לא מרגיש טוב. דאגתי לו.
ניגבתי את הכוסות וסידרתי אותן בשורה על הדלפק. רעש המוזיקה נשמע ברחבי הבר והוא התמלא באנשים שרק רצו לשתות בלי לדפוק חשבון לאף אחד.
קול היה לידי והכין את השתייה. "אז את והחתיך שלנו? תפסיקי להיות פחדנית ותדברי איתו." הוא אמר ולקח כסף מלקוח שהושיט לעברו הרגע.
סיפרתי לו על מה שקרה לי עם מתיאו, כי הייתי חייבת לפרוק בפני מישהו שהוא לא רק קיארה. "אני לא יודעת," מלמלתי באנחה. "זאת אומרת אני כן יודעת, אני צריכה לדבר איתו אבל אני מפחדת." הוספתי במהרה.
הלב שלי דפק לנוכח הטעות שקרתה, ואם להיות כנה, זה גרם לי להבין כמה אני רוצה אותו מעבר לידיד. אני מתכחשת לעובדה הזאת כבר יותר מדי זמן.
וזאת הסיבה שאני לא יכולה להתמודד איתו, מכיוון שאני יודעת שמתיאו לא רוצה מעבר לידידות. הוא אף פעם לא רצה, ואני לא מסוגלת לצבור עוד דחייה.
לכן אני רציתי מהתחלה שנישאר ידידים. "אתה צודק," נאנחתי. "אני באמת צריכה להפסיק להתחמק ממנו, אנחנו ידידים." אמרתי את מחשבותיי בקול, בעיקר כדי לשכנע את עצמי.
"כן, את באמת צריכה לדבר איתו. הוא בטח לא מבין למה את מתחמקת ממנו, כי הוא גבר." קול השיב בגלגול עיניים.
הנהנתי והושטתי לעברו בקבוק וודקה פתוח. "הוא כנראה שכח ממה שקרה בכלל ואת סתם אוכלת סרטים." הוא המשיך לומר.
נשכתי את שפתי וניסיתי להאמין במה שאמר. אני צריכה להפסיק לחשוב יותר מדי, כדי שיהיה לי אומץ להתקשר אליו מחר ולהתנהג כרגיל, כאילו כלום לא קרה. לא אזכיר אפילו את הנושא.
לקחתי נשימה עמוקה והכרחתי את עצמי להתאפס.

המשמרת עברה לה באופן חלק, מלצרתי את האנשים, דאגתי להם לכל הרצונות שלהם, חוץ מהרצונות של הגברים הסוטים שתמיד מגיעים לכאן.
לא ייחסתי להם חשיבות והמשכתי בפעולותיי. קול הודיע לי לפני מספר דקות, שהוא לא יוכל להחזיר אותי כרגיל, כיוון שהוא חייב לצאת כל רגע בגלל מקרה חירום משפחתי.
הרגעתי אותו ואמרתי שהכל בסדר, יש לי אוטובוס אחד שמגיע הביתה בשעה המאוחרת הזאת בלילה. אני אקח אותו ואסתדר. לא אבקש מהוריי, ובטח שלא ממתיאו, גם אם המחשבה לבקש ממנו חלפה במוחי.
חזרתי אל הבר כדי למזוג קרח ושתייה לתוך שתי כוסות שהזמינו ממני. קול נעץ מבט בנקודה מרוחקת, כשפניו מביעות כעס. "הכל בסדר?" שאלתי אותו.
הוא הסיט את מבטו אליי ונשך את שפתו. "אני לא אוהב את הגבר ההוא שבפינה." אמר והטה את ראשו אל נקודה מסוימת.
עקבתי אחר מבטו, מבחינה בגבר מבוגר שנעץ בי מבט מוזר. "הוא מסתכל עליי?" שאלתי וניסיתי לשמור על נימה רגועה. "מאז שהגיע לכאן. הוא רק נועץ בך מבטים ועוקב אחר כל צעד שלך. אולי כדאי שאחכה עד שתסיימי." קול השיב בדאגה.
מיהרתי לבטל את דבריו. "אתה חייב לצאת, אמרת בעצמך. אל תחכה לי." קול בדיוק עושה מספר דברים אחרונים לפני שהוא יוצא מכאן.
הוא נאנח ושפשף את רקתו. "פאק, אני מצטער, זאת אחותי, היא בבית החולים ואני חייב ללכת אליה." אמר ומיהר לאסוף את חפציו. "הכל בסדר, קול. החתיך שלך לימד אותי להילחם." עניתי בקריצה.
מתיאו לימד אותי המון דברים, אני אסתדר. חוץ מזה תחנת האוטובוס לא כזאת רחוקה מכאן. קול מיהר לנשק את מצחי. "תשלחי לי הודעה שהגעת הביתה." ביקש והנהנתי.
רגע אחרי הוא כבר יצא החוצה מהבר. המשכתי לעבוד, מנסה כמה שפחות לחשוב על הגבר שעקב אחר כל צעד שלי. הוא הלחיץ אותי אם לומר את האמת.