רגשות לא בוחרים

אפילוג

מתיאו

רעש בכי שבקע מהמוניטור ליד ראשי גרם לי לפקוח את עיניי בתשישות. היילי ישנה בזרועותיי שינה עמוקה, לכן הבנתי שתורי הפעם לקום. לא רציתי להפריע לה לישון.
עזבתי את המיטה באיטיות והלכתי אל החדר שליד החדר שלנו, ונכנסתי לתוכו באיטיות. ניגשתי אל מיטת התינוק והרמתי לחיקי את בני בן חצי השנה.
"לאן זרקת את המוצץ, ליאם?" שאלתי באנחה והתחלתי לחפש בעיניי את המוצץ. "הנה." מלמלתי בשנייה שהבחנתי בו מתחת למיטה.
התכופפתי ולקחתי את המוצץ בידי, מניח אותו בפיו של ליאם שמיד נרגע. הוא הניח את ראשו הקטן בשקע צווארי, עיניו עדיין דומעות ולא יכולתי להחזיר אותו חזרה אל המיטה.
לכן לקחתי אותו איתי אל החדר שלי ושל היילי. נכנסתי באיטיות לתוך החדר, בשביל לא להעיר את היילי שעדיין ישנה.
נשכבתי על המיטה בזהירות כשליאם עוד בזרועותיי. שקיעת המזרן תחתיי גרם להיילי לנוע ולפקוח את עיניה באיטיות.
"מה השעה?" היא שאלה ושפשפה את עיניה. הצצתי בנייד שמונח על ידי. "אחד-עשרה בבוקר." השבתי לשאלתה. היינו ערים רוב הלילה מכיוון שליאם לא הרגיש טוב.
היילי התרוממה ומתחה את ידיה. היא התקרבה אליי ונשקה לשפתיי, לאחר מכן נישקה את ראשו הקטן של ליאם.
היא ירדה מהמיטה והלכה אל עבר חדרון השירותים הצמוד. "אני יוצאת עם קיארה היום." היא אמרה בזמן שנכנסה לתוך השירותים. "אתה נוסע לאבא שלך?" היא שאלה בנוסף.
היא התחילה לצחצח את שיניה. "כן, אקח איתי את ליאם, אבא שלי רוצה לראות אותו." השבתי. מאז שליאם הגיח לעולם, הוא והוריי בלתי נפרדים.
"בסדר, קיארה ואני נגיע ישר לארוחה." היא אמרה רגע אחרי שירקה את תכולת פיה לכיור. קבענו להיפגש כל המשפחה בבית הוריי לארוחה משפחתית גדולה.
חמש שנים עברו מאותו יום בו אחותי סופיה התחתנה. בזמן הזה היא הספיקה להביא לעולם שני ילדים, הראשונה אמנדה, בת השלוש, ואחריה ג׳ון בן השנה. כריס וקיארה התחתנו לפני כשנתיים, והביאו לעולם את דניאל, שבגילו של ג׳ון.
היילי ואני התחתנו לפני שנה, לאחר שהחלטנו להקדים את החתונה בכמה חודשים. גילינו שהיילי בהריון עם ליאם, והיא לא רצתה שהוא יוולד לעולם לפני שאנחנו בעצמנו נשואים.

לאחר כמה דקות היילי יצאה מהשירותים והתיישבה על המיטה לידי. ליאם הספיק להירדם בזמן הזה, והוא שכב בזרועותיי בנוחות.
ליאם בנראותו מזכיר מאוד את היילי וג'יימס. עיניים ירוקות ויפהפיות, עם גוון כחלחל שקיבל ממני ושיער חום בהיר. הגוון הכחלחל הוא היחיד שירשתי לו, בינתיים. אולי באופי הוא יצא כמוני.
כל פעם שאני מסתכל עליו, ליבי מתחמם לטובה. כשהיילי נכנסה להריון, הייתי האדם הכי מאושר. זה לא היה הריון מתוכנן, אך לא היה לשנינו ספק בכלל שאנחנו רוצים אותו. ילד שלי, בשר מבשרי. הוא מושלם מכל בחינה.
"אני מתלבשת ויוצאת, נדבר?" שאלה והנהנתי, רוכן לעברה. "תגידי לקיארה לענות לי כשאני מתקשר, בייב." ביקשתי ונשקתי לשפתיה. "אגיד לה." השיבה בצחקוק.
קיארה חושבת שאני אח גדול ודאגן מדי, לכן היא מסננת אותי רוב הזמן. אבל מה לעשות, אני דואג שהחבר הכי טוב שלי יתנהג אליה יפה.