רגשות לא בוחרים

פרק 17

היילי

הנסיעה עברה בשקט, רק המוזיקה ברכב הושמעה. אני לא בטוחה כמה זמן נסענו, אך לבסוף מתיאו עצר את הרכב מול חוף ים.
הוא יצא מתוך הרכב והחל ללכת על החוף, מתקדם לעבר הים. חלצתי את נעלי העקב ולקחתי אותם בידי, מתקדמת אחריו.
הוא נעצר קרוב לשפת הים והתיישב על החול. עמדתי יחפה לידו, רגע לפני שסידרתי את השמלה והתיישבתי לידו. "אתה רוצה לדבר?" שאלתי והסתכלתי עליו, בוחנת את מבטו.
הוא הביט אל הגלים שהתנפצו והניח את מרפקי ידיו על ברכיו. "כמה זמן הם יוצאים מאחורי הגב שלי?" הוא שאל לבסוף, בקול שקט.
עדיין הצלחתי להרגיש את הזעם שנטף מקולו. פניו עדיין היו פצועות, גורמות לי לרצות להעביר את ידי על פצעיו בניסיון לרפא את הכאב. "אני לא אמורה לספר לך, מתיאו. זאת החלטה של קיארה." השבתי לשאלתו.
לא רציתי לסכסך ביניהם יותר ממה שהם מסוכסכים כבר, לכן העדפתי לא לענות לשאלה.
מתיאו נאנח, וסוף סוף יצר איתי קשר עין. משהו בעיניו כבה וכאב. "למה כל כך מפריע לך שהם ביחד? הם הזוג הכי מתוק שיצא לי להכיר, כריס דואג לה בטירוף. הוא אוהב אותה יותר מאת עצמו, משהו שלא אופייני לכריס ואתה יודע את זה." שאלתי אותו בכנות.
כריס ידוע בתור אחד שאוהב להלל את עצמו, מאז שאני זוכרת אותו מגיע אל מתיאו הביתה. העובדה שהוא אוהב מישהו אחר יותר מאת עצמו, מבחינתי אומר הרבה.
מתיאו שפשף את רקתו. "אני לא יודע. אולי כי הוא החבר הכי טוב שלי, שאני מכיר מהגן, הוא היה יוצא יחד איתי למסיבות ומשתולל כמוני.
הוא מעולם לא היה בחור של מערכת יחסים ופתאום הוא יוצא עם מישהי? ועוד אחותי? ריב אחד ביניהם יפרק בינינו את החברות, כי אני תמיד אבחר בקיארה. למה להביא אותי למצב הזה?"
הוא התחיל להסביר, ואני הקשבתי לדבריו ברצינות. אני יכולה להבין אותו. אם כריס וקיארה יפרדו, זה ישפיע על מערכת היחסים שלו עם החבר הכי טוב שלו.
הוא תמיד יבחר באחותו, אין ספק בכלל. מבחינת מתיאו מאז ומתמיד, משפחה היא ערך עליון.
אך זה עדיין לא אומר שהוא יכול פשוט להחליט עליהם. "גיליתי שהוא יוצא עם מישהי לפני כמה זמן, והפחדן שיקר לי בפנים.
עכשיו אני מגלה שכל המשפחה שלי ידעה ורק אני לא. איך את חושבת שזה גורם לי להרגיש? אני מרגיש שזאת סוג של בדיחה על חשבוני. בגלל מה? בגלל שעזבתי לפני חמש שנים?" הוא המשיך.
הפעם החלטתי להתערב. "מתיאו, אתה יודע כמה קיארה נשברה כשבחרת לעזוב? הייתם קרובים מאוד. כריס היה היחיד שהצליח להוציא אותה מהמיטה ולעודד אותה. אז כן, הם התאהבו בחודשים האחרונים והחליטו לצאת ביחד, למרות ששניהם ידעו שלא תקבל את זה בעין יפה.
אתה מבין שקיארה פחדה לספר לך, בדיוק בגלל התגובה שלך עכשיו? אתה אחיה הגדול, אתה אמור להיות שם ולתמוך בה, לתת לה לגדול, לתת לה לעשות טעויות וגם החלטות נכונות. אתה צריך להיות שם כדי לכוון אותה, לא כדי לשלוט עליה."

הסתכלתי לתוך העיניים שכל כך אהבתי אצלו. הצבע התכול כמו השמיים והממכר שלו. ניגוד מוחלט לאופי המופרע שלו, אך עמוק בפנים אהבתי את הניגוד הזה. זאת הסיבה שהתאהבתי בו מלכתחילה.
"אני לא יכול לקבל את זה, היילי. זה החבר הכי טוב שלי עם אחותי הקטנה. זה לא יכול לקרות ביניהם. אני משתגע רק מהמחשבה שהוא נגע בה. פאק אם הוא נגע בה.. אני אהרוג אותו." הוא המשיך להתעקש על שלו.
ובכן, כריס וקיארה בהחלט שוכבים אחד עם השנייה. אני מעדיפה לא להיות שם כשמתיאו יגלה על כך, או שכן? מישהו יצטרך להרגיע אותו כדי שלא יהרוג את כריס.
הנחתי את ידי על כתפו והתקרבתי אליו קצת. "תסתכל על זה בזווית אחרת. אתה לא מעדיף שמישהו שאתה סומך עליו יצא עם אחותך? מאשר מישהו שלא פגשת מעולם? גם אני וגם קיארה סומכות על כריס בעיניים עצומות, אז כדאי שגם אתה." השבתי, רוכנת עוד קצת לעברו.
אני רוצה שהוא יבין שהוא לא יכול להפריד בין קיארה לכריס, והוא פשוט צריך לקבל את העובדה שהם ביחד. "לעזאזל, אני לא יכול לקבל את זה." הוא השיב באנחה.
הרגשתי שהשיחה לא תתקדם לשום מקום, מאחר ומתיאו עוד עצבני. הוא צריך להריגע קודם ואז לדבר על כך עם כריס וקיארה. לא איתי ולא עם אף אחד אחר.
"צריך לטפל לך בפצעים." שיניתי נושא, בזמן שאני מעבירה את ידי על הגבה הפצועה שלו. "ככה את מנסה להסיח את דעתי מקיארה וכריס? כי זה לא יעבוד לך, אני עדיין שונא את העובדה שהם זוג." הוא אמר.
התחלתי לצחוק, גוררת את חיוכו. לפחות הצלחתי לעודד אותו קצת. החזרתי את ידי לחיקי, והמשכתי להסתכל עליו.
אור הירח האיר על פניו והוא השתלב ביופי הים. הוא פשוט יפהפה. רוח קיררה ונעימה גרמה לי להתכווץ מצמרמורת. מתיאו שם לב שנהיה לי קר, כאשר הוא פשט את הז'קט שלו וכיסה את גופי בעזרתו.
"את אשמה שבחרת שמלה כזאת חשופה. אבל אני ג'נטלמן, לכן תקבלי את הז'קט שלי." הוא אמר לנוכח פעולתו. גיחכתי וחייכתי לעברו חיוך רחב.
הנחתי את ראשי על כתפו מבלי לחשוב יותר מדי. אהבתי את הקרבה אליו, לכן אפשרתי לעצמי להרגיש יותר בנוח, גם אם מחר נתחרט על הכל. "כבר אמרתי לך שאתה ממש נחמד היום?" שאלתי בעודי מסתכלת על הים.
הרגשתי את כתפו זזה תחתיי, שומעת את צחוקו היפה. "אני תמיד נחמד." הוא ענה, ואני גלגלתי את עיניי בתגובה. "נחמד בתחת שלי," מלמלתי ועטפתי את גופי בז'קט שלו. "את חצופה, אמרו לך את זה פעם?" הוא שאל בחזרה.
גיחכתי ומשכתי בכתפיי. "אממ... לא, האמת שלא. כולם יודעים שאני הבת המושלמת." השבתי לשאלתו, קולטת בעיניי את גלגול עיניו. "רק את תהיי הבת המושלמת." הוא אמר בסקפטיות והרמתי את פניי לעברו.
שרבבתי את שפתיי בכעס. "אני באמת מושלמת."
שפתיו התעקלו לחיוך קטן, ולא יכולתי שלא לחייך למראה החיוך הטהור שלו.
אני מרגישה כמו ילדה קטנה ומאוהבת, ואני מאוד מבולבלת. מצד אחד אני לא אוהבת את זה בכלל, אך באותה מידה אני גם אוהבת את ההרגשה. חשבתי שאני שונאת אותו, אבל כל רגע לצידו מוכיח לי אחרת.
הוא פגע בי, אבל אני לא יכולה להמשיך לכעוס עליו. היינו ילדים, לא ידענו מה באמת יהיו ההשלכות של המעשים שלנו. "לא הייתי אומרת מושלמת, יותר מעצבנת." הוא החזיר בחזרה.
הרמתי את ראשי מכתפו וסידרתי את הז'קט כל גופי, כך שהכנסתי את ידיי דרך השרוולים וכיסיתי את כל גופי. "אתה המעצבן הראשי," אמרתי תוך כדי.
מתיאו הטה לעברי את ראשו וחייך חיוך צדדי וממזרי. הוא הניח את האצבע שלו על מצחי ונתן לי בעזרתה מכה חזקה. "זה כאב." רטנתי וכיווצתי את פניי בכאב.
הוא חייך לעברי בתגובה חיוך שגרם לפרפרים בבטני. כבר אמרתי שהחיוך שלו מושלם? כי הוא בהחלט כזה.
"מגיע לך." אמר והוצאתי לו לשון בכעס, גורמת לו לצחוק שוב. "אני יכולה להיות כנה?" שאלתי, גוררת את מבטו המבולבל. "מתי את לא כנה?" הוא שאל בחזרה, וגלגלתי את עיניי.

"למה באת לכאן? חשבתי תיקח אותנו לבר, תשתכר עד שלא תוכל לנהוג ואני אצטרך לגרור אותך הביתה." אמרתי בשיא הכנות.
באמת חשבתי שאצטרך להיות הבייביסיטר שלו, אחרי מה שגילה. הוא הניח את כפות ידיו על החול ונשען אחורנית. "אני אוהב את הים, יש בו משהו מרגיע. ביפן יש חופים מאוד יפים ושלווים, ולמדתי למצוא שם רוגע ושלווה. אני רק מסתכל על הגלים שמתנפצים, על השקיעה, מרגיש את הרוח שנושבת לי בעורף, ואני נרגע.
בדרך כלל אני מעדיף ללכת להילחם, כדי להוציא אגרסיות, אבל במקרים קיצוניים שאפילו להילחם לא עוזר לי, אני מגיע לכאן." הוא ענה וחזר להביט על הים.
נלחמתי בדחף להושיט את ידי וללטף את פניו. "בגלל שבאת איתי, לא רציתי שתראי אותי מפרק שק אגרוף בהתקף זעם. העדפתי להגיע לכאן מהתחלה." הוא הוסיף, גורם לליבי לעצור.
המחשבה שהוא לא רצה שאראה אותו בהתקף זעם, גרה לליבי להשתגע. הוא חשב עליי, בתוך כל הכאוס שהיה בו. זה חימם את ליבי.
רציתי לעזור לו, רציתי להחזיר את העוקצנות שלו. ידיי גיששו בתוך הז'קט שלו ומצאתי את המפתחות לרכב. ישר ידעתי מה אני הולכת לעשות. בזריזות נעמדתי על רגליי ולקחתי איתי את נעלי העקב שלי.
מתיאו הרים אליי את עיניו והביט בי בלבול. "מה את עושה?" הוא שאל וכיווץ את גבותיו.
הוצאתי מתוך הכיס את מפתחות הרכב. "צריך לטפל בפצעים שלך. עכשיו אם אתה רוצה לנהוג, תצטרך לקחת את המפתחות שלך בכוח, כי אני לא מתכוונת לוותר." אמרתי בעודי מנופפת מולו את המפתחות.
"מה?" הוא המשיך להביט בי מבולבל.
התחלתי להתקדם על החוף חזרה לחניה, מתחילה להאיץ את צעדיי. "אם לא תגיע אני נוהגת!" הסתובבתי לעברו וצעקתי, כדי שיתחיל לזוז. אחרת אני באמת אנהג.
אני יודעת ששתיתי, אבל שתיתי כוס אחת של שמפניה. זה לא השפיע עליי.
מהר מאוד מתיאו התעשת על עצמו והתחיל להתקדם אליו בזריזות. התחלתי לרוץ, כי כל צעד שלי קטן הרבה יותר מצעדיו, לכן הרמתי את שולי השמלה ורצתי אל החניה.
"היילי, תחזרי לפה!" הוא צעק, אך התעלמתי והמשכתי לרוץ אל המכונית שלו. נעצרתי לידה, אך ידו תפסה בי ומשכה אותי אליו. "תחזירי לי את המפתחות." הוא ביקש בכעס.
זה מתיאו שאני מכירה. התנגדתי בחיוך. "לא." סירבתי לוותר לו. זה הצליח לנתק אותו ממה שקרה. התחמקתי ממנו שוב, גורמת לו להתחיל לרדוף אחריי ברחבי החניה.
"אלוהים, את יחפה היילי! תפסיקי להיות משוגעת, את תיפצעי." הוא אמר, גורר את צחוקי. שוב הוא היה מהיר מדי, לכן הוא הצליח לתפוס במותניי ולמשוך אותי אליו.
גבי נצמד אל גופו וידיו עטפו את מותני, לא נותנות לי לזוז. הלב שלי דפק בחוזקה, כשהרגשתי את הנשימות החמות שלו על צווארי. "תחזירי לי את המפתחות. את לא נוהגת ברכב שלי." הוא ביקש בקול צרוד.
חייכתי חיוך צדדי קטן. "זה הרכב של אבא שלך." אמרתי מנגד. מתיאו גיחך, עדיין עוטף את מותניי. "זה לא משנה, זה אותו הדם." הוא החזיר בחזרה את אותן המילים, שאמרתי לו כשהלכנו לקניון יחד.
תחמן.
"משתמש במילים שלי נגדי?" שאלתי וסובבתי קלות את ראשי הצידה, כדי להסתכל עליו. "תמיד, מיס קלפינו." השיב ברשמיות שגרמה לי להידלק.
לא חשבתי שארצה לשמוע אותו מדבר ברשמיות כזאת. "לא יפה, מר די-ליאון." החזרתי בחזרה.
שפתיו היו קרובות לשלי, ידיו עדיין עוטפות את גופי ואני עדיין צמודה אליו. אני מקווה שאני לא מסמיקה בטירוף, כי אני מרגישה את חום גופי עולה.

מתיאו חייך חיוך זחוח ובזריזות שלף מידי את מפתחות הרכב. "כנסי לרכב, אני נוהג." אמר וקרץ, בזמן שהוא מתרחק ממני ונכנס למושב הנהג.
שחררתי נשימה שלא ידעתי שהחזקתי בתוכי.
פאק.