רגשות לא בוחרים

פרק 5

מתיאו

חניתי את המכונית של אבי בחנייה מול הבית. הוא יהרוג אותי כמובן אם יגלה שכל הרכב שלו מריח מכלור. אני הולך לחטוף צעקות מחר, זה בטוח.
זכרתי שאבי היה זורק בתא המטען בגדים, ששכחנו אצלו באוטו. לכן כשניגשתי לתא המטען לפני שיצאנו לדרך, הוקל לי לראות את הסווטשירט זרוק.
לא ידעתי של מי הוא, אבל ידעתי שהיילי צריכה אותו או שהיא תקפא מקור. כמובן שהיא חייבת להיות הבת של אמא שלה, ולסרב לי.
לא פגשתי אישה כל כך משוגעת כמוה. היא הצליחה להתעלות על קים, אמה. שמעתי המון סיפורים על ההורים שלה, לכן אני מופתע מעצמי שלא חשבתי שהיילי יכולה לזרוק את שנינו לבריכה ככה. היא גדלה והפכה לנועזת יותר ויותר.
הבחורה פאקינג סירבה לקבל את הסווטשירט, ובמקום זה בחרה לקפוא. לא ידעתי אם היא שמה לב, אבל הפעלתי חימום ברכב.
גם לי היה קר, אך יכולתי להתמודד עם הקור. עברתי דברים גרועים יותר ביפן.
לעומת היילי, שלא הפסיקה לרעוד. כל מה שהיא הייתה צריכה לעשות, זה להסכים לקבל את הסווטשירט. אבל לבחורה הזאת יש גאווה יותר מדי.
הנייד שלי נרטב לגמרי, לכן הוא יצטרך תיקון. רציתי לחנוק אותה כל כך, מאחר ובגללה עכשיו אין לי טלפון. אבל זה לא יקרה הלילה. היא התישה אותי יותר מדי.

היא יצאה מהרכב בהפגנתיות והתקדמה אל הכניסה לביתי. האצתי את צעדיי כדי להספיק להגיע אליה. לפני שהיילי הצליחה לפתוח הדלת, הדלת נפתחה וקיארה עמדה בפתח.
"מה קרה לכם?" היא שאלה בהלם. הבגדים שלנו עדיין היו רטובים ולחים. זרקתי מבט לעבר היילי, שהחזירה לי מבט שונא. "חברה שלך זרקה את שנינו לבריכה." השבתי לשאלתה ונכנסתי לתוך הבית.
היילי וקיארה נכנסו מיד אחריי, אך לא התייחסתי אליהן והלכתי היישר אל חדרי. החדר שהיה שלי לפני חמש שנים. אמי אמרה לי שהם לא נגעו בו, חוץ מלנקות אותו, ושהוא מוכן ומחכה לבואי.
המזוודה שהבאתי איתי כבר הייתה מפורקת לגמרי. חייכתי בהבנה שאמי בטח פרקה בשבילי את המזוודה. עדיין הייתי סחוט במים, לכן החלטתי ללכת להתקלח.
דלת חדרי נפתחה ומבלי לראות מי נכנס, הבנתי שמדובר בקיארה. רק היא יכולה להיכנס לתוך החדר שלי, מבלי לדפוק. הסתובבתי אליה בזמן שהיא סגרה את הדלת.
"מה את רוצה?" שאלתי בחוסר סבלנות. אני משתוקק להגיע למקלחת. קיארה התיישבה על המיטה שבחדרי, ושיכלה את רגליה אחת בשנייה.
היא הולכת להרצות לי.
היא כחכחה בגרונה והזדקפה. "אתה חתיכת דפוק, אתה יודע את זה?" היא שאלה וגלגלתי את עיניי. היילי בטח הספיקה לספר לה את מה שהיה. "מה את רוצה, קיארה?" לא היו בי כוחות להקשיב להטפות שלה.
"למה אתה מתנהג אליה ככה? רק חזרת וכבר אתה פוגע בה בלי סוף." היא ענתה לדבריי בטון שיפוטי. העייפות החלה להשתלט עליי, וממש רציתי שהיא תצא לי מהחדר.
"בואי ננהל את השיחה הזאת מחר." ביקשתי וסימנתי לה לצאת מחדרי. קיארה הנידה בראשה. "לא. אנחנו ננהל אותה עכשיו." היא קבעה ונאנחתי.
התיישבתי על הכיסא שבחדרי. "למה אתה גורם לה לחשוב שאתה דואג לה רק בגללי ובגלל ההורים שלה? שנינו יודעים שזה בולשיט." היא שוב שאלה והנחתי את ידי על השולחן, נשען עליה.
"לא באמת התכוונתי למה שאמרתי לה," התחלתי להגיד. קיארה נעצה בי את עיניה. "היא עצבנה אותי ופלטתי את המילים האלה מתוך כעס. אולי אני לא אוהב אותה בדרך רומנטית, אבל היא כן חשובה לי. היא כועסת עליי כי דחיתי אותה, עד מתי נישאר ככה?" המשכתי את דבריי.
היילי כן חשובה לי כמו אחות קטנה. לפני חמש שנים כשביקשתי מכריס לשמור על קיארה ועל הקטנים, כמובן שהתכוונתי גם להיילי. אבל באותה תקופה היילי הייתה מאוהבת בי, ולא יכולתי לתת לה תקוות שווא.
לא ידעתי מתי אחזור לכאן, לכן לא רציתי שהיא תחכה לי. לא ידעתי שזה יגיע למצב בו היא שונאת אותי. אני רוצה שהיא תתגבר על הדחייה, ושנהיה ידידים כמו שנהגנו להיות.
היום היא עלתה לי על העצבים, וכן פלטתי דברים בחוסר תשומת לב, רק על מנת לעצבן אותה בחזרה.
אבל זה לא אומר שהיא לא חשובה לי, היא כן. רק לא בצורה שהיא רוצה.

"מתיאו, אני אוהבת אותך אבל לפעמים אתה בלתי אפשרי." קיארה התחילה להגיד. הרמתי גבה לדבריה. "נכון, היילי נפגעה ממך כשדחית אותה, אבל גרמת לה לחשוב שלא אכפת לך ממנה בכלל. היא עד היום בטוחה שדאגת לה רק בגללי ובגלל המשפחה שלה, ושהיא לא חשובה לך אפילו קצת." היא הסבירה והעברתי את ידי על פניי.
קיארה נעמדה על רגליה ופנתה אל הדלת. "אתה יודע, היילי לא סיפרה לג'יימס מה קרה ביניכם. אבל אני די בטוחה שהוא יודע שקרה משהו. ברגע שהוא יחזור, אתה נחשב מת." היא הוסיפה ובזאת יצאה מחדרי.
פאק.
אני אוהב את ג'יימס, אבל הוא יכול להיות משוגע כשזה נוגע לילדים שלו. כשהייתי קטן, הוא היה רודף אחריי בכל הבית, כל פעם כשעצבנתי בכוונה את התאומים שלו. במיוחד את דן.
אני ודן הבן הקטן שלו, היינו הולכים מכות כל הזמן, למרות פער הגילאים בינינו. הוא היה מפלצת קטנה, שאהבה להציק לי. אז הייתי מחזיר לו כמו ילד קטן, ואז הסיטואציה הייתה מסתיימת בכך, שג'יימס רודף אחריי.
בכל מקרה, אם היילי תמשיך להתנהג אליי כמו שהיא מתנהגת, לא אשנה את התנהגותי. אחזיר לה באותו מטבע. גם אני יכול להיות גאוותן כשאני רוצה.

פשטתי את חולצתי וזרקתי אותה על הרצפה. חלצתי את נעליי ויצאתי מחדרי כדי ללכת להתקלח. ניגשתי אל הדלת כדי לפתוח אותה, אך היא הייתה נעולה.
התחלתי לדפוק עליה. "מה?!" קולה של היילי בקע מתוך המקלחת. "צאי כבר!" צעקתי לה בחזרה.
ניסיתי עדיין למתן את טון קולי, כי הוריי הספיקו ללכת לישון בזמן המלחמה הדפוקה עם היילי, ולא רציתי להעיר אותם.
מזל שהם ישנים בקומה הראשונה, ואנחנו בקומה השנייה. היילי לא הראתה כוונה לצאת בזמן הקרוב, והמשכתי לדפוק על הדלת. רציתי להתקלח וללכת לישון. דחוף לישון.
עיניי צרבו מעייפות, שהצטברה עוד מהטיסה לכאן. חיכתי עוד מספר דקות, שהרגישו כמו נצח. "היילי, צאי החוצה כבר!" צעקתי שוב. אני לא מבין מה היא עושה כאן בכלל.
כמעט שברתי את הדלת ונכנסתי לבפנים. "מתיאו תפסיק לצרוח!" רפאל פתח את דלת חדרו ונעמד בפתח. "אני רוצה לישון, שתוק כבר." הוא הוסיף וסגר את הדלת מיד אחריו.
גלגלתי את עיניי ודפקתי בחוזקה שוב. הבחורה הזאת באמת עולה לי על העצבים. היא פתחה סוף-סוף את הדלת לבושה בפיגמה קצרה. קצרצרה.
בדיוק כמו שעיניה נתקעו על חזהי החשוף, עיניי נעצרו על פלג גופה העליון. היא בהחלט לא לבשה חזיה מתחת. קוי המתאר של השדיים שלה נגלו לפניי, דרך חולצת הטריקו הרחבה שלבשה.
לא היה לה חזה שופע וגדול, וגם לא קטן מדי, הוא בדיוק בגודל הנכון. המכנס הקצר שלבשה חשף הרבה מהרגליים הצרות שלה.
פאק, היא נהייתה פאקינג אישה.
היא הסמיקה עקב מבטי, אך עדיין שמרה על ביטחון מולי. כיאה להיילי. "מה?!" היא שאלה בכעס ודחפה אותי אחרונית, כדי לעבור.
"את יודעת שיש פה ילדים קטנים, כן?" התחלתי לשאול אותה, גורם לה להסתובב אליי. "עזבי קטנים, אחים שלי פה וממש לא מתחשק לי שהם יראו אותך ככה." במהירות הוספתי, כשאני סורק את גופה בכוונה עם עיניי.
היא חייכה חיוך קטן ומרושע. "מזל שאתה פה כדי לשמור שהאחים שלך לא יראו אותי בטעות." החיוך ירד מפניה במהירות והיא הלכה אל עבר חדרה של קיארה.
"ועוד משהו," היא החלה לומר כשידה מונחת על ידית הדלת. "אתה יודע שיש פה ילדים קטנים? לא מתחשק לי שהאחים שלי יראו אותך עירום." היילי חזרה על מילותיי ונכנסה אל חדרה של קיארה, בטריקת דלת.
שרבבתי את שפתיי בכעס על החוצפה שלה. היא כזאת מעצבנת, אבל פאקינג מושכת. שנאתי שהיא נראת כל כך טוב, בניגוד לאופי החצוף שלה.
אבל היא צדקה בדבר אחד, באמת לא הייתי נותן לאחים שלי לראות אותה ככה.