מתיאו
סיימתי להתאמן לאחר שעתיים של מאמץ רב. השיחה עם היילי עדיין כיכבה בראשי. עשיתי הכל כדי להסיח את דעתי ממנה, רצתי, התאמנתי בכוח, נלחמתי שוב ושוב עם הבובה המסכנה שביקשתי שיחליפו אותה.
היילי חושבת שאני רואה אותה כעוד אחת מהבחורות המזדמנות שלי, אך היא כל כך רחוקה מהאמת. אני מכיר את הילדה הזאת מהרגע שנולדה, מעולם לא אוכל להסתכל עליה ככה, לא בצורה מינית ולא בצורה רגשית, גם אם הגוף שלה יפהפה.
יותר מדי יפה. שוב דבר בה לא היה מזויף, כלום. פניה תמיד נטולות איפור, חוץ מפעמים בהם היא כן בוחרת להתאפר, וגם כשעושה זאת, היא מתאפרת עדין. כך זה היה עוד לפני חמש שנים.
למרות שאמה מאפרת מקצועית, ואני בטוח שהיא מלמדת את היילי המון, אך היילי תמיד אהבה פשוט. כמו קיארה, שתיהן תמיד אהבו להדגיש את היופי הטבעי שלהן, מאשר לפוצץ את פניהן באיפור.
המשכתי להתיש את עצמי בלחימה, אפילו גם אחרי שהיילי עזבה את המתחם. גיליתי היום בבוקר, שאבי קנה את חדר הכושר הזה, שיפץ אותו, ועוד נתן לקיארה לנהל אותו.
שמחתי שקיארה מנהלת את המקום הזה. היא כבר הפכה אותו למקום מדהים. כשהגעתי לכאן הייתי בטוח שאצטרך להתווכח עם הפקידה כדי שתיתן לי להיכנס, אך היא זיהתה אותי בתור הבן של קאי.
היא נתנה לי להיכנס בלי לשאול שאלות מיותרות.
חזרתי חזרה הביתה בשביל לנוח לפני העבודה בבר הלילה. אני קצת מופתע מעצמי שהסכמתי לההצעה של בעל המקום. אני יודע שעשיתי זאת בגלל הרצון לעצבן את היילי, אך זה לא אני.
לעבוד בבר? אני מעדיף להילחם במקום.
אבל לא יכולתי לתת להיילי לנצח, אני אשרוד שם עד שימאס לי. אני עדיין צריך להרוויח כסף, אני לא יכול לחיות על חשבון הוריי, גם אם לאבי יש המון כסף.
הוא לא מפסיק לפנק אותנו, לכן אקח את הכסף ואדאג להחזיר לו תמיד.
בזכותו טסתי ליפן.
נכנסתי הביתה והלכתי אל המטבח, כדי לשתות מים. מזגתי לעצמי בכוס, כאשר רפאל פסע לידי. "היית בחדר כושר?" הוא שאל לאחר שבחן את גופי המיוזע.
הנהנתי והחנתי את הכוס הריקה בכיור. רפאל השתהה לרגע, ובלע את רוקו. "אתה יכול.." הוא התחיל לומר, אך השתתק.
נשענתי על קצה השיש בסקרנות. "יכול מה?" שאלתי. רפאל נראה מבולבל, קצת מבויש. אחי הקטן גדל והפך לגבר צעיר בן שבע-עשרה, גבר מושך בדיוק כמוני.
נראה על גופו שגם הוא מתאמן הרבה. "יכול.. יכול בפעם הבאה לקחת אותי איתך?" הוא שאל והישיר אליי מבט.
שפתיי התעקלו לחיוך קטן והנחתי את ידי על ראשו. בלגנתי את שיערו בחיוך. "ברור, רפא. אקח אותך איתי, זמן איכות בין אחים." השבתי, גורר את חיוכו.
ראיתי בעיניו שזה היה חשוב לו, כמו שהיה חשוב לאלה שאקח אותה לסרט.
נישקתי את קודקוד רגשו למרות הבעת פניו הנגעלת, והלכתי אל המקלחת. "מתיאו," רפאל קרא לי ועצר אותי באמצע המדרגות לקומה העליונה.
הסתובבתי אליו, יורד מדרגה אחת מטה. "תודה שחזרת." אמר ונעלם מטווח ראייתי. לא יכולתי שלא לחייך לדבריו.
שמחתי לגלות שבדיוק כמו שאני התגעגעתי למשפחתי, משפחתי התגעגעה אליי חזרה באותה המידה.
YOU ARE READING
רגשות לא בוחרים
Romanceמתיאו די-ליאון, הוא חלומה של כל בחורה. עיניו התכולות, נותנות לו מראה של נסיך אפל וקר. הגנים האיטלקים של אביו אפשרו לו לפתח גוף חטוב ושזוף. הוא ביילן לא קטן, עושה ההפך ממה שאומרים לו, אבל חיי את חייו ללא חרטות. אביו מאפשר לו ללכת בדרכו ולא מתערב בקב...
