ההתחלה של הסוף- דארסי סטיילינסון. [2]

פרולוג

קמתי בבוקר.
מחר זהו יום הולדתי ה18.

ההורים שלי, אליסה ומאט, כל כך דואגים לי.
ואני כל כך אוהבת אותם.

לא משנה להם איך אני נראית.

אבל 18, זה הגיל שבו סופסוף אוכל לצאת החוצה.
לראות עולם.

וזה כל כך עושה אותי שמחה.

לא אהבתי להיות כלואה.

אומנם הבית הזה גדול, ורכשתי לי כמה חברות מבית הספר האזורי, אבל עדיין לא ייכלתי לצאת לבחוץ.

כמו כל הנערות בגילי.
רק בגיל 18, מותר לנו לצאת החוצה ולהיות בוגרות כמו כל אחד אחר.

הפעמים היחידות שהיה מותר לצאת, היה רק אם יש איתך מישהו מבוגר וזהו.

זה היה מחרפן.
אבל הילדות שלי הייתה שמחה.

אני שמחה.
אני חושבת.

יש לי שיער כחול שאני ממש אוהבת, ואני לומדת בבית ספר שיש בו מדים.

המדים הולמים אותי מה שנקרא.
היה לי שיער חום מתולתל.
עכשיו הוא כחול מתולתל.

יש לי עיניים ירוקות-כחולות.
אבל זה מוזר, כי להורים שלי אין עיניים כחולות או ירוקות.
וכשאני שואלת אותם על זה, הם רק עונים לי שזה דילג עליהם ובא אליי.

אני לא יודעת אם להאמין להם או לא.

יש לי חברה טובה בשם ליאן, אבל אני קוראת לה לילי.

יש לי מבטא בריטי, והוריי אמרו שבמקור אנחנו מבריטניה.
אני גרה בניו יורק.

השם שלי הוא דארסי.
דארסי גריי.