ההתחלה של הסוף- דארסי סטיילינסון. [2]

פרק 10

אני מעלה היום כי אני מרגישה כל כך חמודה היום אז תהנו ❤️
--------------------------
היום זה ה13 באוקטובר.

ושוב, אני לבד.
טום היה צריך ללכת, שוב, ואני נשארתי דוממת בלובי.

התחלתי לזמזם לעצמי שירים.
שירים שאני בברור לא מכירה.

"דארסי מתוקה!!" שמעתי את הקול הצווחני של אימי מכניסת המלון, הסתכלתי עליה ומאחוריה ראיתי את אבי שמשפיל את ראשו.
ליאן הייתה לידה וחייה חיוך מזוייף.

ליאם ונייל כנראה, הסתכלו עליה במבט מוזר.

התחלתי לרוץ לעבר המעלית, ואימי החלה לבוא אליי באיטיות כאילו היא מרחפת באוויר.

כשהגעתי למעלית, נכנסתי אליה במהירות ולחצתי על הקומה שלי, למזלי הייתה רק מעלית אחת.
המעלית השנייה בצד אחר של המלון.

הדלתות נסגרו לאימי בפרצוף, ואני עליתי היישר אל הקומה של החדר שלי.

המעלית הגיע. ורצתי לחדר שלי, בדרך נתקלת בגוף, ונופלת עליו, זה היה טום.

"את בסדר?" הוא שאל, קצת צוחק.
"המשפחה שלי כאן." פניו הפכו לרציניות, ומלאות דאגה.

קמתי ממנו, ואז הרעש של המעלית מהצד האחר נפתחה ושמעתי את אימי אומרת "הו דארסי, היכן את?"טום לקח את ידי, פתח את דלת חדרו והכניס אותי לתוכה, נשען על הדלת, במהירות סוגר אותה.

הסתכלתי על הדלת רועדת, ואז טום לקח אותי לחיקו וחיבק אותי.
"אל תדאגי דארסי." הוא מלמל אל תוך אוזניי, "אני לא אתן לה להתקרב אלייך." הרגשתי בטוחה מזה שנתיים.

הוא ממש נחמד אליי.

דפיקות רמות נשמעו פתאום על דלתו.
"ילד צעיר בבקשה תפתח לי את הדלת!!!" אימי צעקה עליו והתחלתי לבכות.

"אי אפשר לברוח." לחשתי לו באוזן, ואז אמרתי בקול "שנחזור להתראות." התקרבתי אליו, ונישקתי אותו נשיקה קטנה על השפתיים, וייצאתי מהחדר שלו אל עבר אימי, שהדברים שלי כבר היו ארוזים לידה.

אימי חייכה בנחמדות לעבר טום כשהיינו במעלית, והחזיקה את ידיי בכוח רב.
ושכבר הגענו למכונית, היא הרדימה אותי.

►►►◄◄◄

ה19 באוקטובר.

הלכתי לעבר הגלידה שנמצא בתחילת הרחוב, בעיר שאני גרה בניו יורק, קונה גלידה וניל, ומלקקת אותה, נזהרת שלא יהיה עליי גלידה.

"דארסי?" קול גברי שאל אותי, הסתובבתי ואליי נגלה בחור, שנראה בסביבות הגיל שלי, שיער חום מורם ועיניים חומות, טיפה שרירי.

"כן?" שאלתי מעט מבולבלת, "זה אני טום." אמר הבחור, ולא הבנתי מה הוא רוצה מחיי.

"אני מכירה אותך?" מבטו היה פגוע, ומלא עצבות.
"אני..." הוא התחיל לומר, "לא משנה." וכאן הוא עזב, הגלידה מתחילה להנמס בידיי.

זרקתי אותה לפח וניגשתי את ידיי עם מפית, לאותו הבחור, התחילו לרדת דמעות.

הכנות בקולו ריתקה אותי.
אף אחד לא היה כנה אליי, הורי לא כנים אליי.

אני מרגישה את זה.
אני מרגישה את זה כמו שאני יכולה להרגיש שאני מכירה את הבחור הזה.

ואני יכולה להגיד, שכן אני יודעת איך שקוראים לו, ולא משום שאני מרגישה אלא כי אני יודעת.

ולא משום שהוא אמר לי, אני פשוט ניזכרתי שנישקתי אותו בעבר.

אבל אני חושבת, שזה היה זיכרון מחוק.
כאילו מישהו לא רוצה שאני אזכר.

אז לכן, כשאני מביטה בו בבלבול, אימי מגיעה, ולוקחת, או גוררת אותי לרופא שגר קרוב, והוא? הבחור? טום? מסתכל עליי, ודמעות מציפות את פניו, ולי לא נותר מה לעשות, אלא להישמע אל החוק.

יש חוקים, ואסור להפר אותם.