ההתחלה של הסוף- דארסי סטיילינסון. [2]

פרק 15

כולם הסתכלו על כל תזוזה שלי, וזה חרפן אותי.

ברצינות, תנו לי קצת מרחב!

אני לא זוכרת אתכם אז מה יעזור לכם להסתכל עליי ולנעוץ בי מבטים?!

כן, אני טיפה מעוצבנת, טוב לא טיפה די הרבה.

הייתי לבושה בשורט, בקופוצ'ון של טינקרבל ועדיין גרבתי גרביי צמר חמימות.

התביישתי בעצמי.

עליתי לחדרי שוב, והחלפתי למכנסי ג'ינס ארוכים, קפוצו'ן לבן חלק, ונעלתי את הדוקטור מרטינס השחורות שלי.

פיזרתי את שיערי הכחול, סידרתי אותו שייראה יותר טוב.

שמתי עיפרון שחור, מסקרה, איילנר, ואודם ורוד חלש.

לקחתי את הפלאפון ואת המפתחות שהורי נתנו לי, ויירדתי בשנית ללמטה.

ושוב כולם הסתכלו עליי.

הייתי חייבת אוויר.

"גברתי הצעירה, לאן את הולכת?" קולו של אבי לואי בקע מאחורי בדיוק שהנחתי את ידי על הידית, "לנשום אוויר מכל הבולשיט הזה" (הערתה כותבת: זה דיי מצחיק אותי לרשום אתזה.) חייכתי וייצאתי מהדלת, שמעתי את צחוקו של אבי לואי כשנעלתי אחריי את הדלת.

הלכתי הליכה של כמה דקות ואז הגעתי אל הביג בן.

שדיי הזכיר לי את פיטר פן.

ואז נזכרתי שוב ביום של הירייה....

"הלכתי אל עבר הביג בן, מסתכלת כמה פעמים במעבר חצייה והולכת לעברו.

יודעת, ששם בסרטי פיטר פן הם היו.

ותמיד מתפללת על להיות צעירה לנצח כמו פיטר פן.

אבל זה אף פעם לא יקרה."

רצתי.

רצתי אל עבר הלא נודע.

לא רציתי בזה.

לפעמים אני לא רוצה להיזכר.

התיישבתי על ספסל אחד, מול חנות גלידה.

מישהו ייצא משם.

הוא הסתכל עליי, ואז בא לכיווני.

"דארסי?" הוא שאל, "כן? מי אתה?" הייתי מבולבלת.

"אז זאת באמת את, אני בן ווינסטון, חבר של המשפחה, הארי ולואי עדכנו אותי לפני שנייה שייצאת לבחוץ לנשום אוויר, הם גם אמרו שיש לך שיער כחול, הם דואגים לך, הורים נפלאים יש לך, אני יביא לך גלידה." הוא אמר ונכנס לחנות הגלידה, וכעבור רגע חזר עם גלידת וניל, "אני צריכה לשלם על זה?"

"לא." הוא חייך חיבק אותי ונכנס לחנות.

כעבור כמה דקות אחריי שסיימתי את הגלידה ראיתי אותו.