ההתחלה של הסוף- דארסי סטיילינסון. [2]

פרק 6

נכנסו לשיעור מתמטיקה, אף פעם לא חשבתי שאני אי פעם אכשל בשיעור הזה.
אני אוהבת מתמטיקה, כיף לי לפתור תרגילים.

אז לכן, כשהשיעור נגמר, ליאן ייצאה במהירות מופרזת מהכיתה ואני עקבתי אחריה בשקט, השיער השחור המאוד מתולתל שלה אסוף לקוקס, ואפשר להבחין בעורה היפה והשחום.

עקבתי אחריה לבחוץ וידעתי לאן היא הולכת, ולפני שהיא הספיקה להגיע, טיפסתי על העץ, והתיישבתי על אחד מהענפים שהעלים שלו הסתירו אותי, בזמן שליאן ישבה מתחת לעץ, מוציאה את הפלאפון שלה ומתקשרת למישהו ושמה על רמקול.
בגלל שזה מקום מוחבא שלי ושלה, היא מרשה לעצמה להשים על רמקול.
רק חבל שהיא לא יודעת שאני כאן.

"הלו ליאן?" אני שומעת את קולה של אימי, "מה קורה? הכל בסדר? איך דארסי?" דאגה נשמעת בקולה ואז אני שומעת את מה שליאן אומרת.
"איזה מישהו הביא אותה לבית ספר, אם הוא לא היה מביא אותה, היא הייתה מאחרת." היא ראתה אותי.
"אוקיי ליאן, בטח זה הבחור שנפגשה איתו אתמול היא סיפרה לך?"
"לא." היא אמרה בקול נוקשה, התכוונתי לספר לה, עכשיו אני כבר לא בטוחה אם לספר לה משהו בכלל.
"היא נוסעת בעוד יומיים ללונדון לבד? היא לא רוצה אותי איתה." ליאן אמרה בקול מאשים, "היא רוצה. טוב ליאן תודה על העדכון, להתראות." ובזאת היא ניתקה.
ליאן קמה, מסדרת את עצמה ורצה בחזרה לבית הספר.

דמעות התגבשו בעיניי, וקפצתי מהעץ, מתקדמת על עבר שער בית הספר, והשומר שכבר לא אכפת לו פותח לי את השער.

פתחתי בריצה לעבר הבית שלי, יודעת שרק אבי נמצא שם, אימי בעבודה.
ברגע שאני פותחת את הדלת ומסתכל עליי.
ואז שואל שאלה מפתיעה, "להקדים לך את הטיסה להיום?" ואני מהנהנת.

לא רוצה להיות במקום של שקרנים, ולכן אני עולה ללמעלה, אורזת את המזוודות, ומתכוננת לטיסה.

►►►◄◄◄

"מה?!" אני שומעת את הצרחה של אימי, צרחה מקפיאת אוזניים.
אני מניחה שהיא ראתה את המזוודות, וכשאני יורדת היא שולחת לי מבט מלא זעם.

אני רצה אל אבי, מחבקת אותו ואומרת תודה.
ואז אנחנו יוצאים, עם המזוודות והכל אל עבר שדה התעופה.

כשהגענו, אבי חיבק אותי ולחש לי "תיזכרי אותי דארסי." והלך, משאיר אותי אל עבר המטוס המחכה לי ולשאר הנוסעים.

התיישבתי במושב שלי, והסתכלתי לבחוץ.
הייתי עם מכנס ג'ינס, חולצה לבנה, ונעלי אולסטאר לבנות.

ואז שמעתי קול "לא אמרת שאת טסה בעוד יומיים?" הסתובבתי וראיתי את טום והבחורה הבלונדינית שהתיישבה מלפנינו ואמרה "היי אני קיילי." עם חיוך, ואני השבתי לה "דארסי." ראיתי שהחיוך שלה קצת נמוג, והיא הסתובבה מבלי לומר מילה.

טום שהתיישב לידי רק אמר "זאת לא אשמתך, את זוכרת מה אמרתי על חברה שלנו?" הנהנתי, כן אני זוכרת.
יש לנו את אותו השם, אבל לא אותו השם משפחה.

►►►◄◄◄

"דארסי." קול העיר אותי.
"דיי." ניפנפתי אותו בעצלנות, עד שהוא קרא בשמי שוב, פתחתי את העיניים וראיתי שישנתי על החלון.
איך לא עפתי ממנו?

הסתכלתי אל עבר טום וקיילי אמרה בריקנות "הגענו." הודיתי לה בשקט, וייצאתי מין המטוס.
לא מבינה למה היא קרירה אליי.

הלכתי לחפש את המזוודה שלי, וכשמצאתי התקדמתי לעבר היציאה, רואה שהם הולכים מצדדי.
אני לבד כאן.

אני צריכה להתאפס על עצמי.
אני בת 18.
לנשום דארסי.

ואז ראיתי אותם.
ולא ייכלתי לנשום.