ההתחלה של הסוף- דארסי סטיילינסון. [2]

פרק 12

לפעמים, אני לא מבינה מה אנשים רוצים ממני.
היום ה12 בינואר.
ואני מרגישה משהו, כאילו היום יש יום הולדת לאיזה מישהו מיוחד.

אז לכן, כשפתחתי את הטלוויזיה, ערוץ אחד של נוער, והמנחה שלו טיילור בן, בת ה16, צייצה בקול צווחני: "היום יש יום הולדת לזאיין מאליק, החבר לשעבר של הלהקה המפורסמת וואן דיירקשן!!"

אולי בגלל זה הרגשתי הרגשה משונה.
אבל, אני לא מכירה אותו, אז איך הדבר הזה הגיוני?

הייתי לבד בבית, אין בית ספר, מכיוון שהיום יום ראשון.
נשכבתי במיטה שלי, כשהמזגן, על קור, מרחף בחדר שלי.
היה לי חם למרות שחורף עכשיו.

העיניים שלי היו עצומות, אז לכן שפתחו את הדלת שלי וסגרט אותו עם מפתח די נבהלתי, מי זה יכול להיות?
ואז אותו בן אדם, כנראה חלץ את הנעליים שלו, ונכנס אל מתחת למיטה, נלחצתי.

הוא שם את ראשו על כתפי, ואז לחש "אני יודע שאת ערה דארסי."
ואז הסתובבתי אליו במהירות, קמה לישיבה ומכה את סאם, על כך שהבהיל אותי.
ואז ראיתי את פניו.
הם היו פגועות.

"מה קרה?" שאלתי אותו, "אמבר נפרדה ממני בגלל כל הקטע...זה לא מתאים לה." הוא היה עצוב.
עצוב ופגוע.

חיבקתי אותו חיבוק ארוך ואמרתי "אני כאן." והוא רק השיב "אני יודע." והתנתק מהחיבוק והסתכל עליי בעיניים קרועות לרווחה.

אז כן היו לי רגשות אליו.
אני יודעת שהוא לא אחי.
אנחנו לא דומים, כלומר יש אחים שלא דומים, אבל אנחנו בכללי לא.
ואני יודעת שאין לי אחים.
אני מרגישה את זה.

"אני נורא אוהב אותך." הוא אמר שישבנו אחד מול השנייה.
"אני גם אותך אבל..." השפלתי את מבטי, "יש בחור אחד, שנראה לי אמא לא מסכימה לי להיות איתו או להיפגש איתו ויש לי רגשות חזקים אליו." הוא הנהן ואז אמר "בואי ננסה, אם לא ילך, אז לא יודע, בואי ננסה דארסי."
"אוקיי." אמרתי בלחש, והוא התקרב לנשק אותי, כשנישק אותי, ידיי עברו לשיער שלו והוא תפס את מותניי.
לאט ובזהירות הוא נשכב מעליי, כשגבי מופנה למיטה.
כל כך קרובים וממשיכים להתנשק.
הנשיקה הייתה איטית ועדינה.
סאם, מתחיל לרדת עם ידיו לכיוון מכנסי הפיג'מה שלי, ובדיוק כשבא להוריד אותם, נשמעה דפיקה על הדלת.

"דארסי?! למה נעלת את החדר? סאם איתך?" מתנשפים מהנשיקה, הסדרתי את נשימתי לפני שעניתי "כן, פשוט כנראה שנעלתי כי חשבתי שזה היה סגור אני כבר פותחת אמא!!" צעקתי לאימי מבעד לדלת, צופה בסאם מצחקק.

סידרתי את שיערי, והוריתי גם לסאם לעשות כמוני והוא עשה.
פתחתי את הדלת ואימי חייכה חיוך אלינו "שובבים אתם, טוב אני חייבת להגיד עכשיו מאף פעם." הבטתי בה בלבול, "אימצנו את סאם, אז את והוא יכולים לעשות את מה שעשיתם לפניי שנייה." היא אמרה, קרצה ואז הלכה.
אני עדיין תמימה.
סוג של.
כן.