ההתחלה של הסוף- דארסי סטיילינסון. [2]

פרק 1

חזרתי מבית ספר, השיער הכחול שלי אסוף לצמה לצד, אוזניות הביטס הלבנות שלי לבושות על אוזניי ומוזיקת הפופ רוק שלי מתנגנת באוזניי.

קולות חבריי להקת פייבסוס נשמעים באוזניי ואני מחייכת מצד לצד.

היום התאריך הוא ה10 באוקטובר, היום אני בת 18.

חוקית לצאת החוצה לבלות.

חוקית כדי להיות לבד ברחוב, ולא רק כדי לחזור הביתה מבית ספר, שלצערי אני עדיין לומדת במקום כזה.

רעמת שיער חומה תופסת את מבטי.
הבחור נראה שרירי במעט ולפי מה שעיני ראו, היו לו עיניים חומות.

השתקתי את השיר, הורדתי את האוזניות וניגשתי לראות את אותו הבחור מקרוב.

משהו אמר לי שאני מכירה אותו.
משהו בלב.

התקדמתי לעברו, לבושה בחצאית המשבצות הכחולה הקצרה, בחולצה המכופתרת הלבנה והעניבה הכחולה ובג'קט הבייסבול הכחול, ובנעלי אולסטאר השחורות.
מותר לנו ללבוש איזה ג׳קט שאנחנו רוצים, רק שיתאים לצבע של המדים, אז זה דיי ייצא בפוקוס שהשיער שלי גם ייצא תואם למדי בית הספר.

זה עונת הסתיו כרגע, אז דיי קר.

נעצרתי כשראיתי שבחורה בלונדינית עומדת לידו, אז במהירות לבשתי את האוזניות על אוזניי מבלי להפעיל את השירים והסתכלתי על משהו לא ברור, מקשיבה לשיחתם.

"עברו שנתיים מאז שדארסי לא פה." הבלונדינית אמרה, אבל אני פה, אולי הם לא מתכוונים אליי.

"היא הייתה החברה שלי. והיא מתה. היא וויתרה עלינו." הבחור אמר, עצב נשמע בקולו.

"דיי טום." הבלונדינית ניסתה להוציא אותו ממצב העצב, "קיילי דיי!! זאת האמת." הוא צעק עליה והופתעתי לראות שמישהו יכול לצעוק על בחורה.

אחר כך הם התחילו לדבר על הנהלים שיש לנו בשכונה, ולא הבינו איך זה אפשרי, אבל אז הם הבינו, שבשכונה שלנו, שנמצאת בניו יורק יש הרבה מקרי אונס.

הורדתי את האוזניות, וניגשתי אל מוכר הגלידה.
"היי אפשר גלידת וניל?" שאלתי בנימוס, "בוודאי." המוכר חייך, "זה 5 דולר." נתתי לו את הכסף, וקלטתי שהבחור והבחורה הבלונדינית נועצים בי את מבטיהם.

"דארסי?" הבחור שאל, "כן?" עניתי מבולבלת, הלשון שלי עדיין לא הספיקה להגיע לגלידה.

"את דארסי סטיילס?" הבלונדינית שאלה, דמעות בעיניה.
"מצטערת, אני לא דארסי סטיילס או מה שזה לא יהיה. אני דארסי גריי." חייכתי, וליקקתי את הגלידה שלי.

ראיתי שהפנים שלהם הפכו לפגועות, ואז אמרתי "אבל זה גם לא מסביר לי את העובדה שאתם קוראים לי בשם משפחה שלא שלי." הבעתי המתנצלת לא שיפרה את מצב רוחם.

"את דומה לחברה שלנו שמתה לפני שנתיים ב6 באוגוסט." הבחור אמר.

ואז פגע בי זיכרון, שגרם לי להפיל את הגלידה.
"היי את בסדר?" הוא שאל בדאגה.
זיכרון של ירייה פגעה בזיכרוני.

"דארסי!!" קולה של אימי הוציא אותי מהמצב שהייתי שקועה בו.

היא הסתכלה על הבחור והבחורה, עליי ועל הגלידה.
היא בדקה את המצח שלי ואז אמרה "דארסי, יש לך חום גבוה, בואי נלך לרופא." היא דירבנה אותי ללכת לרופא.

הרופא שטיפל בי כל פעם מחדש.
כל פעם שבא אליי משהו, ועד עכשיו אני לא זוכרת מה.

הבחור והבחורה הסתכלו עליי ועל אימי במבט של הלם.
נכנסתי למכונית, אימי התניעה ונסעה אל הרופא.

כשהגענו, אימי קודם כל דיברה איתו, ואני חיכיתי בחדר ההמתנה.
וכשנכנסתי, נשכבתי על המיטה, והרופא הרדים אותי.

אז כשהתעוררתי, אימי אמרה שרק לא הרגשתי טוב, אבל אני יודעת שהיא משקרת.

כי הזיכרון של הירייה עדיין מציף את ראשי.
אני זוכרת היטב, איך זה פגע בי, ונפלתי אל הרצפה החמה.