ההתחלה של הסוף- דארסי סטיילינסון. [2]

פרק 9

עברו להם יומיים.
יומיים של לבד.

קיילי מעיפה מבטים של שנאה וטום מנסה לנחם אותי.
מנסה, אבל לא מצליח לו.

הלכתי אל הלובי ואז בטעות צוטטתי להם לשיחה.
"אתה לא יכול טום!! היא בכלל לא דומה לה היא קרירה. והיא מטומטמת. היא בחיים לא תהיה דארסי אתה משוגע?! שכחת איך דארסי נראית?! היא עובדת עלייך. תפסיק לחשוב שאתה יודע הכל, כי באמת טום, אתה לא!!" היא צעקה עליו, הוא נראה קצת פגוע, הוא לא דיבר.

החלטתי שזה הזמן לצאת, עברתי על פניהם, והיא? היא הביטה בי בגועל.
גוש עלה בגרוני ודמעות התחילו לעלות בעיני.

תמונה נוספת באה אליי.
הילדה עם השיער המתולתל החום והילדה הבלונדינית בנות החמש רבו בגלל בובה.
הן השלימו כעבור שבוע.

התנערתי מזה, ושמתי לב שבהיתי במשהו לא ידוע והדמעות כבר ירדו.
שניהם הביטו בי.

באתי להמשיך ללכת ואז נפלתי.
חשכו עיניי.

►►►◄◄◄

"האם אתם בטוחים שהיא התעלפה?" קול בריטי שאל, "ליאם אני די בטוח שהיא התעלפה, הרי היא לא מתה אתה רואה? יש לה דפיקות לב ביד." קול אירי אמר ונגע לי ביד.

עדיין לא פקחתי עיניים.
"אני לא יכול להיות פה." קול בריטי צרוד אמר, "אוקיי הארולד בוא נלך." קול בריטי אחר אמר.

"היא מאוד דומה לה." עוד קול בריטי אמר! וואו מלא בריטים ואירי אחד נמצאים לידי.
כמה נפלא.
לא.

"זאיין, תלך לפרי." הקול הבריטי הראשון לחש "אוקיי חבר, אתם יודעים איפה למצוא אותי." ואז שמעתי צעדים הולכים.

"איך קוראים לה שוב?"
"קוראים לה דארסי נייל." קיילי אמרה במרירות, "דארסי מה?" נייל, האירי כנראה, שאל.
"דארסי גריי, היא גרה בניו יורק אבל יש לה מבטא בריטי." טום אמר.

"למה הכלבה הזאת לא מתעוררת?!" אוי קיילי המלבלבת שאלה.
הנה לך קיילי, אני מתעוררת.

פתחתי את עיני באיטיות, מביטה בשני האנשים המבוגרים מביטים לעברי.
"היי ילדה את בסדר? אני ליאם." הסתכלתי עליו ואז עברתי למחומצן שחייך "אני נייל, מה שלומך?" הוא אמר בקול עליז, "בסדר." הוצאתי מפי לבסוף.

קמתי במהירות לוקחת את הפלאפון ומתקדמת למראה שבלובי.
השיער שלי נראה מוזר בצמה, אז החלטתי לפזר אותו.
הסתכלתי עוד פעם אחת ואז שוב, עוד משהו הכה בי.

"היי קטנטונת, אני דוד ליאם וזה דוד נייל." שני בנים אמרו לעבר תינוקת עם עיניים כחולות-ירוקות, שבואו נודה באמת נראתה מושלמת.

זה עבר וניסיתי כמה שיותר לחייך.
טום ניגש אליי, "זה שוב קרה לך דארסי?" הוא לחש לי באוזן בזמן שחיבק אותי.
"כן." לחשתי לו, עצבות במילותיי, מחבקת אותו בחזרה.
"אני לא יודעת מה קורה לי. תעזור לי." הוא התנתק חצי מהחיבוק והשעין את מצחו למצחי, "הם עשו לך משהו דארסי, אני ידאג לעזור לך."