ההתחלה של הסוף- דארסי סטיילינסון. [2]

פרק 2

כשהלכנו בשביל הגישה לבית, חייכתי אל אימי כדי להראות שהכל בסדר איתי.

שלא תדאג, ותחשוב שוב שאני צריכה ללכת לרופא.

אימי פתחה את הדלת ונכנסתי לבית החם והגדול.
חייכתי שוב, ועליתי לחדרי.

החדר שלי מכוסה בפוסטרים של כמה להקות.
הקיר בצבע שחור-כחול.

כן, אני אוהבת את הצבע כחול.
הוא מרגיע אותי.

בדיוק שסגרתי את הדלת עם המפתח זיכרון של עיניים כחולות מביטות בי הציפו אותי.
אפשר היה לראות שיער בלונדיני מבצבץ בזיכרון.

לקחתי את המחשב נייד שלי והתיישבתי על המיטה, נכנסתי לגוגל ורשמתי 'דארסי סטיילס.' ברגע שלחצתי אנטר, זה כתב שאיני מורשת להיכנס לאתר זה.

ברגע זה, אני כל כך שונאת את הורי.
הייתי רוצה לדעת מי זאת.
ולמה הם חשבו שהיא אני.

וכל כך מעניין אותי, למה אימי התעצבנה עליי ולקחה אותי לרופא כי היה לי 'חום.', ואני יודעת שלא היה לי, כי הרגשתי את זה.

נמאס לי שמסתירים ממני דברים, כאילו אני בובה שאין לה רגשות.
גם אני רוצה לדעת.
ומגיע לי גם לדעת.

לא רק שהיום זה יום הולדתי.
אלא שזאת זכותי המלאה לדעת.

אז אולי לשאול את השכונה שלי זה לא רעיון טוב, אבל אם אני אסע לברוקלין עם לילי, הכל יהיה טוב.

כי זאת לילי, והיא לא יכולה לפגוע בי.
גם אם היא תירצה.
היא לא תוכל.

בהתחלה, רציתי לצבוע את שיערי לורוד, אבל אז ראיתי את הצבע הכחול- והתאהבתי מה שנקרא.

לא אהבתי את השיער החום שלי, הוא נראה מוזר.
לפני שנתיים שהתעוררתי במיטה בבית שלי, היה לי שיער חום עם פס ורוד.

ולמזלי, השמדתי את זה.

כשאני שואלת את הורי איפה האלבומים כשהייתי קטנה הם עונים 'לא צילמנו כי זה מביא מזל רע.' זה לא הגיוני.

רוב ההורים מצלמים את הילדים שלהם וממוסגרים באלבומי תמונות.
לרוב הילדים מראים את התמונות שלהם.

ורק לי לא.
מה שמאוד מוזר.

אבל אני קצת בסדר עם זה.
קצת.

"היי דארסי את בסדר?" אימי שאלה אותי, חייכתי חיוך מאולץ ואמרתי "כן, אני בסדר.", "מי היו הילדים האלה?" ועכשיו הגיעה הרגע של השקר.

הסתכלתי עליה במבט מבולבל "איזה ילדים?" היא חייכה.
"הו לא משנה, כנראה בילבלתי אותך עם ילדה אחרת." ובזאת, היא ייצאה מין החדר.

מה שהיא לא יודעת לא יהרוג אותה.