ההתחלה של הסוף- דארסי סטיילינסון. [2]

פרק 7

הוא הסתכל עליי במבט אטום, ולא הבנתי מי הוא.
שיער מחומצן, עיניים כחולות כמו האוקיינוס- לידו עמדה אישתו כנראה, שיער חום גלי ועיניים חומות, גם היא הסתכלה עליי.

טום וקיילי הלכו אליהם חיבקו אותם, ואז הלכו למשפחותיהם ביחד איתם.
אבל הוא נשאר במקומו, ודמעות ריצדו בעיני.

אני מכירה אותו.

לקחתי שוב את המזוודות והתקדמתי אל עבר היציאה, מחכה כבר ללכת לבית המלון.

שילמתי כסף למונית, והיא לקחה אותי לבית מלון.
כשירדתי מהמונית, עם כל המזוודות, ראיתי את הביג הבן, וכמה שהוא גדול.

נכנסתי לבית המלון, הפקידה חייכה אליי, ושאלה לשמי, ואז אמרה את הסכום לחודש, שילמתי ואז אמרתי "דארסי גריי." היא הנהנה, לקחה את הכסף, והביאה לי מפתח לחדר 20.
ואז שאלתי "יש לכם מפתח לחדר 14?" היא (אפילו לא אני) לא הבינה מאיפה השאלה באה.
"כן, אבל הוא כבר תפוס." הנהנתי ולקחתי את המפתח, מקווה לטוב.

נכנסתי למעלית, והדמעות התחילו לרדת לי.
ואז הם גם נכנסו לבית המלון מסתכלים עליי בוכה.
לצידם עמדו עוד אנשים, מין משפחה כזאת דואגת שלא יקרה להם שום דבר רע.
ואני מבינה עד כמה אני לבד.
ואז המעלית נסגרת, ועולה לקומה הראשונה.

כשאני מגיעה, אני נכנסת לחדר.
החדר מאוד יפה, זה יהיה נחמד לשהות בו.

לקחתי את הפלאפון, ואז יצאתי עם המפתח לחדר, והולכת לכיון המעלית שנפתחת כולם יוצאים משם, גם טום וקיילי.
ושמתי לב שהמפתח של טום הוא 14, ושל קיילי הוא 22.
קרוב יותר מידי אליי.

אני יודעת שעדיין יש בי דמעות ועיניים נפוחות אבל אני הולכת בראש מורם למעלית, ולוחצת על קומת הקרקע.
פוחדת ממה שצפוי לבוא.

כשהמעלית מגיעה, נפתחת ואני מנגבת את הדמעות והולכת לפקידה שמחייכת אליי.
"היי יש לכם אינטרנט- כאילו מחשב?" הפקידה מהנהנת ומצביעה לעבר מחשבים מאחוריי.

אני הולכת לעברם מרגישה מבטים בגבי.
אני מסתובבת ומגלה, את מי שראיתי בשדה תעופה, אחד עם שיער ארוך חום מתולתל עם עיניים ירוקות, יושב ליד מישהו עם שיער חום לצד וגם עם עיניים כחולות, לצידם יושבים אחד עם שיער חום-שחור מורם למעלה ועיניים חומות, ולידו יושב מישהו עם שיער חום, גם מורם ועיניים חומות.

לא הבנתי למה הם מסתכלים עליי והמשכתי ללכת לעבר המחשבים.
ישבתי ליד מחשב ובמהירות חיפשתי שוב את מה שחיפשתי.

כתבתי בחיפוש שוב, 'דארסי סטיילס.' והתוצאות היו רבות.
ראיתי תמונות עם שני הוריה, מסתבר שהיו הומואים, ובלהקה שנקראה וואן דיירקשן.
התמונה שאחריה הייתה עם כל הלהקה, והם היו מוכרים לי עד כדי כאב, הסתובבתי וראיתי את אותם אנשים שנמצאים בלובי.
זה הם.

חזרתי לכתבה אחת, והתמונה שלה מוטלת על הרצפה הייתה קורעת לב, לכן התנתקתי מהמחשב ולא ידעתי מה לחשוב.

הראש שלי כאב מכל הדברים שקורים לי, ורק לי.
רק לדארסי גריי.