ההתחלה של הסוף- דארסי סטיילינסון. [2]

פרק 13

יום ושעה עוברים להם כאן במהירות.
אני מנסה לחשוב.

דיברתי עם קנדל בסקייפ, וסיפרתי לה הכל, היא הייתה בשוק ואמרה שהיא מקווה שכשיחזור לי הזיכרון נמשיך לדבר, וכמובן אמרתי לה שלא תדאג, ושאני גם אבקר אותה, בזה היא חייכה.

לפי מה שהבנתי, אם לא הייתי נחטפת, הייתי מסיימת כבר ללמוד.
ובגלל זה באים אליי מורים פרטיים, בגלל מה שקרה בניו יורק.

אז מסתבר שאני עדיין לא בת 18, אני עדיין בת 17, ויום הולדתי ב22 בינואר, עוד 6 ימים.
כן, היום ה16 בינואר לשנת 2042, היום יום חמישי.

וכן באו אליי מורים, ולמדתי מתמטיקה ספרות וכל השטויות האלה.

טום כעס, והתנצל, הוא שאל אותי אם אנחנו יכולים לנסות לחזור להיות ביחד ורק אמרתי לו "אני מצטערת, אני לא יכולה להיות עם מישהו שבא לקלל אותי על משהו שלא עשיתי, אין לך את הזכות הזאת להגיד את זה אני לא חברה שלך." במילים האלה הוא נראה פגוע והלך.

אחר כך קיילי באה אליי, והסבירה לי למה היא כל כך שנאה אותי עד שהיא הבינה שזאת אני.
ואז היא אמרה שאני וטום כן חברים, בני זוג, ואני פשוט לא זוכרת את זה, ובגלל זה הוא היה פגוע ממני, ואני הרגשתי רגשות אשם.

מאט דיבר איתי בפלאפון, אני כבר לא קוראת לו אבא.
הוא אמר שאליסה נזכרה במי שהיא, והיא עדיין רוצה להיות איתו.
היא הייתה מתוכנת מלידה, ואז הוא ניתק.

גם אני הייתי רוצה להיזכר.

לואי והארי, או שאני צריכה להגיד אבי לואי ואבי הארי? לא משנה בכל מקרה, הם לא מאיצים בי להיזכר, ואני מודה להם מקרב לב.

נייל, או דוד נייל, בא וחיבק אותי, ככה גם כל השאר.
כרגע, אני שוכבת במיטה שלי, וזכרונות שהציפו אותי מאז שנפגשתי עם טום וקיילי בניו יורק, הציפו את זיכרוני שוב.

הלב שלי הרוס, אני צריכה מישהו שיבוא לתקן לי אותו.

היה לי ספורט פעמיים בשבוע, אני ביקשתי למרות שאבי הארי התנגד לזה, ואמר שאני רזה, ואני בתגובה אמרתי שאני רוצה להיות בכושר, הוא הרים את הידיים שלו בתבוסה והביא לי מאמן כושר, שירצוץ איתי קצת.

זה היה דוד לוק המינגס.

אני ממש התחלתי לחבב אותו, למרות שהוא נשוי והכל.
דוד מייקל קליפורד, דוד אשטון אירווין, ודוד קאלום הוד, ממש מצחיקים אותי, וההורים שלי שמחים לראות אותי מחייכת.

וכך גם אני שמחה.