ההתחלה של הסוף- דארסי סטיילינסון. [2]

פרק 4

לא בטוחה, אבל החלומות שחלמתי, נראו כל כך אמיתיים.
כאילו הם זיכרונות של מישהו אחר.

בהתחלה, ראיתי תינוקת, עם שני בנים.
עכשיו אני חושבת על זה, האם הם ההורים שלה?

אני חושבת שיש לי מוח מוזר.
למה הוא נותן לי לחלום על דברים כאלה?

בכל מקרה, אז קמתי מהחלומות המוזרים האלה והלכתי, בעייפות, אל חדר המקלחת.

ציחצחתי בעצלנות מרובה את שיניי, דואגת שיהיו נקיות, אחר כך התפניתי, וחזרתי לחדרי.

לבשתי את מדי בית הספר, את הנעליים, ועשיתי קוקו גבוה.
שמתי איילנר, מסקרה, עיפרון שחור, ואודם ורוד.

לקחתי את התיק והכנסתי לשם את הדברים שהייתי צריכה לבית ספר.
לקחתי את האוזניות והפלאפון ויירדתי ללמטה.

אימי חיכתה לי, כמו בכל בוקר, אני לוקחת שקית שוקו ויוצאת מהבית, מנפנפת לשלום לאימי, שמה את האוזניות ומתחילה ללכת לבית ספר.

שתיתי בדרך את השוקו, ואחר כך זרקתי לפח.
מה שאימי לא יודעת, שאני מתחילה היום בעשר, והשעה רק שמונה בבוקר, יש לי שעתיים לעצמי עד שהבית ספר יתחיל.

חזרתי למקום שראיתי את הבחור והבחורה, וחקרתי במעט את המקום.
עוד מעט, יש לי אפשרות טיסה בגלל יום הולדתי ה18, וזה לטוס לבד, בלי חברות ובלי הורים.

ומאחר שחשבתי עליהם, החלטתי לנסוע ללונדון, כך שבעוד יומיים יהיה לי כרטיס טיסה ללונדון, ואז אני יוכל לחקור לעומק.

כי אני באמת לא מבינה מה הולך כאן.
סימסתי לאימי שאני בדרך ושאני רוצה לטוס ללונדון, אני יודעת שהיא נאנחת שהיא רואה את ההודעה אבל בכל זאת כותבת 'טוב, אני ואבא נשיג לך כרטיסים הלוך וחזור לבד, יום הולדת שמח דארסי.' אני מחייכת ורושמת לה בחזרה תודה.

לפחות אני אשיג את מה שאני רוצה.

"שלום." קול מוכר מאחורי אמר, הסתובבתי וראיתי את הבחור מאתמול.
"את בסדר? אני טום." הוא חייך, יותר נכון ניסה.
"כ...כן, אני ד...דארסי." גימגמתי מתוך לחץ, רק הרגע חשבתי עליו! "כן אני יודע, אני זוכר מאתמול. אין לך בית ספר?"
"יש לי, אני מתחילה בעשר, שיקרתי לאמא שלי שאני מתחילה בשמונה." חייכתי, והוא חייך בחזרה, יש לו חיוך יפה.