ההתחלה של הסוף- דארסי סטיילינסון. [2]

פרק 5

הסתובבתי קצת באזור, העיניים של אותו בחור, טום, הסתכלו עליי בכל צעד שעשיתי.
כשהסתובבתי הוא נבהל ואז הוא צחק.

"מתי אתה וחברה שלך חוזרים ללונדון?"
"היא לא חברה שלי, היא חברה טובה שלי. איך את יודעת שאנחנו מלונדון?" הוא היה מבולבל ואני גיחכתי, "יש לכם מבטא בריטי, ודיברתם על חברה שלכם שנהרגה בלונדון, וחשבתי שהיא חברה שלך על איך שהתחבקתם." לא יודעת למה, אבל התחיל להתגבש בי רגש מוזר בגלל זה.
אני אפילו לא מכירה אותם.
"הו אוקיי, והיום אנחנו חוזרים ללונדון למה?" פתחתי את עיניי בבהלה, מכיוון שלא אספיק לראות אותו שוב, ואז אמרתי "אני טסה ללונדון בעוד יומיים, בגלל שחגגתי יום הולדת 18 לא מזמן, כאילו מה לא מזמן, אתמול." הסתכלתי על הרצפה ושמעתי אותו ממלמל כן, ואז שאלתי אותו שאלה לא צפויה.
"מתי היה אמור להיות היום הולדת שלה?" הוא בהתחלה לא הבין, וכשהבין הוא אמר "ב22 בינואר." משהו בתאריך הזה צבט את ליבי.
"הו אוקיי, והיא הייתה אמורה להיות בת כמה?"
"18." הנהנתי, ואז הסתכלתי על השעון, מגלה שעוד עשר דקות אני צריכה להיות בבית ספר.

"טוב טום, היה נחמד לדבר איתך אבל אני חייבת לזוז לבית ספר, אני הולכת לאחר הפעם."
"את רוצה שאני אקח אותך?"
"איך?"
"במכונית שלי, בואי דארסי." הוא הציע לי את ידו, לקחתי אותו והוא הוביל למכונית שלו.

בדרך לבית ספר, נתקפתי בעוד משהו.
אופניים אדומות, ואז בום.
ילדה עם שיער מתולתל נופלת ואחד משני הבנים שהיו לי בחלומות, זה עם העיניים הכחולות, עוזר לה לקום.

זה לא חלומות.
אני חושבת שזה זיכרונות.

כיוונתי אותו לבית ספר, וכשהגעתי הודתי לו עם חיוך, וברגע שייצאתי, הוא נסע.

נכנסתי לבית ספר, והותקפתי בחיבוק מחברתי ליאן.
אני לא מרגישה שמחה איתה.
בכלל לא מרגישה שמחה איתה.
אני מרגישה ריקנות בתוכי.