ההתחלה של הסוף- דארסי סטיילינסון. [2]

פרק 14

"ילדה קומי." מישהו ניער אותי, "עוד חמש דקות אבא." מלמלתי לעבר הכרית.

"אני שמח שאת קוראת לי אבא, אבל כבר צהריים!! ורק יום שישי היום!!" שמעתי את אבי לואי צועק, קמתי לצורת ישיבה, הסתכלתי עליו ממצמצת עיניים, והתמתכתי.

פיהקתי פיהוק קטן, עברתי אותו בסיבוב, ניגשתי אל חדר המקלחת, והתחלתי לצחצח שיניים.
כשסיימתי, חזרתי בחזרה לחדר, ולקחתי בגדים לארון, ואז נתקלתי בשמלה כחולה שהזכירה לי את אליס בארץ הפלאות.

לבשתי אותה ביום של הירייה.
מסתבר שהתמונות של הירייה והילדה עם האופניים והדודים והכל היו זיכרונות שלי.

אבל אני עדיין לא יודעת מי אני.

נכנסתי בחזרה לחדר המקלחת, והתקלחתי.
כשסיימתי לבשתי את השורט, וקפוצ'ון של טינקרבל, עם גרביי צמר חמימות.

ייצאתי מחדר המקלחת, ויבשתי את שיער עם פן, ואז עשיתי צמה לצד.
יירדתי ללמטה, אבי לואי כבר הספיק לרדת ללמטה ולעזור לאבי הארי להכין פנקייקים.

"בשביל הנסיכה." אבי הארי אמר והגיש לי פנקייקים.
טעמתי אותם, והם היו טעימים, כמו כל מאכל שהוא הכין.

לאחר שסיימתי, באתי לפנות, ואבי הארי לא הסכים לי.
דיי התעצבנתי, אבל הנהנתי לעברו ועליתי לחדרי, היום יום שישי, אז המורים הפרטיים לא באים היום.

יישבתי במיטתי ופשוט בהיתי, כן בהיתי.
לא היה לי מה לעשות והרגשתי עצב בלב.

דמעות התחילו לזלוג מעיני, הסתכלתי על הידיים שלי וראיתי חתכים עמוקים, שכרגע אני יודעת שאף פעם לא יחלימו.

הדלת נפתחה, ודוד נייל נכנס.
זה עדיין מוזר לי להגיד את זה.

"היי דארסי, אפשר לשבת?" הוא הצביע על הכיסא, הנהנתי והוא התיישב.
"אני יודע שזה מוזר לך פתאום, אבל עכשיו את נמצאת עם המשפחה שלך, אנחנו חשבנו שאת מתה, היה לך קבר בנוי בלי גופה- עכשיו מוציאים אותו אל תדאגי, וההורים שלך... ההורים שלך הרגישו שאת חיה." הוא אמר, והנהנתי.

שקטה מתמיד, הוא ייצא החוצה, הביא מבט אחרון והלך.

אני כזאת ילדה מטומטמת.
חבל לבזבז עליי את האוויר.

ייצאתי מין החדר, ויירדתי ללמטה.
כולם היו שם.

כל מי שלא הכרתי.
שפשוט הסתכלו כמה שניות ודמעות ירדו להם בעינים.

ואני מנסה להיזכר מי הם, מי אני, ואני פשוט לא מצליחה.