Empty eyes[niall horan]

chapter 12

.

קרול

המבט הקר,

החוסר רגישות,

הנשקים,

והעיניים היפות והריקות שלו.

הכל מתחבר, אבל המוח מסרב לעכל את המידע.

"ואני קצת בהלם בעצמי", הוא גיחך "לא ידעת מי אני למרות שכולם יודעים".

כולם? "אז איך ה-", "המשטרה לא עוצרת אותי כי הם מפחדים להתעסק עם האיש שמעסיק אותי, הוא לא היחיד אבל הוא ההכנסה הכי גדולה שלי", עיניו הבזיקו ברגש שלשם שינוי חימם אותי.

דאגה.

"את נראית כאילו סיפרתי לך שאני בלרינה", צחוק רך עזב את שפתיו.

"אנ-אתה.. זה.. למה אתה עושה את זה?", השאלה שלי הייתה כל כך טיפשית שרציתי לבכות.

"בייבי, אנחנו ננהל את השיחה הזאת אחר כך. אבל עכשיו יש לי עבודה לעשות, והעבודה שלך היא לשמור על הניקיון בבית", ועם זה הוא הלך לדלת,

משאיר אותי לבד.

לפחות כבר ניקיתי.

"וקרולין", שמי נשמע כל כך נעים בקולו.

"תתרחקי מהמחסן", קריצה אחת והוא נעלם.

ארבע שעות והוא עדיין לא חזר.

הרגשה מוזרה ריצדה בי מסיבה לא ברורה.

"אולי הוא נכשל?"

"אולי הוא נפגע?"

"מה אם הוא פספס וכן תפסו אותו?" המחשבות אכלו אותי בעודי בחיים, ואפילו לא שמתי לב שהדלת נפתחה.

"נייל?"

אין מענה. ירדתי למטה, ועמד שם אחד מהחברים שלו, עיניים ירוקות ושיער חום מתולתל. הוא גבוה, ועיניו מיד לכדו את מבטי כשרצתי במעלה המדרגות, והוא אחריי.

"היי!" הוא קרא, תופס ברגלי וגורם לשנינו ליפול. נרתמתי לרצפה והוא אוחז בזרועותיי בשני צידי ראשי.

"היי, את הבחורה מהמועדון", חיוכו נחשף מהגילוי המרעיש.

"מה את עושה פה? חשבתי שהוא זיין אותך ללילה אחד וזהו", גבותיו נמשכו יחד.

כנראה שנראיתי פגועה, כי הגומות חזרו ללחיו.

"פגעתי בך לאב?", שפתו התחתונה בלטה כאילו ילד קטן רוטן לאימו.

"תרד ממני", אמרתי.

"והיא יודעת לדבר!", אמר ולא מש ממני.

"תן לי לקום!", התפרעתי תחתיו.

"למה? רק לנייל מותר להינות?" ידיי היו עכשיו באחת מידיו הגדולות, כשהשניה התעסקה עם הרוכסן של מכנסיו.

"לא!", ידעתי שאין סיכוי שאצא מזה, הרי ג'יי והוא כמעט אותו גודל וחוזק.

"תפסיק, בבקשה! בבקשה תפסיק!" התפרעתי באחיזתו.

"מה לעזאזל?!"

קול זועם רעד מהקירות.

"הארי!!" דמעות מבישות של פחד טישטשו את ראייתי, אבל זיהיתי את הבושם שלו.

"נ-נייל", הכוח שלי זחל מגופי.

"מה?!", שמעתי את הארי מתווכח.

"מה אתה חושב שאתה עושה חתיכת חרמן",

"לא ידעתי שהיא שלך אחי",

"עכשיו אתה יודע! פעם אחרונה שזה קורה, הארולד" הדלת נטרקה, וקיוויתי שזה הארי שהלך, ולא נייל.

"היי", נרתעתי ממנו.

"זה בסדר, זה רק אני", ידיו של נייל אחזו בגופי כשהקרקע נעלמה תחתיי, וכרכתי את זרועותיי סביב צווארו.

"זה בסדר", קולו רך כל כך שזה כאב.

הוא הניח אותי על מיטה בחדר שניקיתי כבר קודם לכן.

"אני אלך להזמין לאכול, תרגעי, תתקלחי ותרגישי בנוח", הוא חייך כשניגבתי את הדמעות.

הנהנתי אליו, ועשיתי כמו שנאמר.