נפילה כואבת

קמרון (6)-

היא ישבה שם, עם העיניים הירוקות האלה שיש בהן משהו שאני לא יכול לשים עליו את האצבע. העיניים שלה מסקרנות, מהפנטות, משדרות עוצמה. אבל יש רגעים שפתאום העיניים האלה נכבות ומופיע שם משהו שאני לא יכול להבין, מעין אופל מוזר כזה, שאני חייב להבין את פשרו. היא לבשה שמלת קולר אדומה צמודה שלא הפסיקה להזכיר לי שרק רוכסן אחד מפריד ביני לבין הגוף הזה. ואז רעיון עלה במוחי, בגלל הרכושנות הזאת, כי אני לא חולק את מה ששלי, ואני רוצה שהיא תהיה שלי, אז הצבתי לה תנאי. אם היא רוצה לעבוד פה, היא תפסיק לעבוד שם, בבר הזה, שמספק לגברים חרמנים שיכורים הצצה לא רעה לשדיים המושלמים שלה. והיא סירבה. הייתי בהלם. היא סירבה. לי. לפאקינג קמרון קופר. ואם להעלות השערה, היא לא מכירה אותי בכלל. אז התחלתי לצחוק, כי כל המצב הזה משעשע יותר מידיי. ואז היא קראה לי פוץ יהיר והייתי בהלם מהתעוזה שלה. אז שוב פרצתי בצחוק. היא התעצבנה והתיישבה, על פניה מבט כועס וחמוד. כשסיימתי לצחוק, היא אמרה שהיא לא מקבלת את התנאי הזה ושאם אתחרט אז שאתקשר אליה, היא דחפה לידי דף קטן עם מספר הטלפון שלה והתכוונה לצאת. הלכתי אחריה, היא הסתובבה והלכה לאחור, לא עצרתי. המשכתי ללכת אליה והיא המשיכה לפסוע לאחור, ואז היא נתקלה בקיר. אין מוצא. מושלם. הנחתי את ידיי על הקיר, מונע ממנה לברוח. היא בחנה אותי במשך כמה שניות, עד שעיניה הגיעו לשפתיי. המבט שלה באותם רגעים היה כל כך סקסי שכל החושים שלי בגוף התעוררו ורצו לזרוק את השמלה האדומה הזו לפח הכי קרוב.

למה היא צריכה אותה בכלל?

ידעתי שזו הזדמנות מיוחדת, כזו שלא בטוח תחזור, אז בחנתי את פניה. כל תו ותו , כל חלקת עור. עד שהגעתי לעיניה. היה שם משהו שמשך אותי, גרם לי לרצות לדעת עליה הכל. גרם לי לרצות להוריד את שכבות ההגנה שלה יחד עם השמלה המחורבנת הזו. התקרבתי אליה עוד טיפה כך שמפרידים בינינו כמה מילימטרים ספורים וארורים. אפי נגע בעור הרך שלה. ולמרבה הפתעתי, היא חיככה את שפתיה בשפתיי, הרמתי את מבטי לעיניה, עיני מתגרות בה, מפצירות בפניה להמשיך. היא דחפה את הברך שלה בין רגליי והעלתה אותה באיטיות מייסרת במעלה הרגל. ואז, שניה לפני שהיא גילתה כמה אני חושק בה, היא חיככה את שפתיה המלאות באוזני ולחשה, "עכשיו אתה רואה למה אני לא יכולה לעבוד פה?". היא הזיזה אותי ויצאה. בלי להסתכל לאחור, בלי להתחרט. השאירה אותי בהלם. אבל עם משהו מוזר בלב. יש לה ביצים, ללא ספק. ומשהו דפוק בי אוהב את זה. חזרתי לשולחן שלי. התיישבתי והבטתי בפתק המקומט שכתוב בו מספר הטלפון שלה. חיוך עלה על שפתיי. כן. אני בהחלט עומד להחזיר אותה לפה. ולהשכיב אותה במיטה שלי, ויחד איתה את היצר ההרסני הזה שחושב עליה כל הזמן, אני לא יכול להרשות לעצמי להתאהב בה, אהבה זה חרא. אני אזיין אותה ואראה שזהו, שאין לי עניין בה יותר. אין מצב שיש לי עניין בה. פתחתי את המחשב והתחלתי לעבוד, מנסה להסיח את דעתי מהחשיבה על העיניים שלה והשפתיים המלאות האלה והגוף המושלם הזה והשמלה המחורבנת הזו. לעזאזל. סגרתי את המחשב, אני לא יכול לעבוד ככה. וזה מצב מאוד לא שגרתי אצלי. מה קורה פה ? נזרקתי לאחור בכיסא ונאנחתי, עצמתי עיניים והתמונה שלה עם הפרצוף הכועס החמוד הזה עלתה לי לראש, לעזאזל. אני חייב לדפוק את הראש. יצאתי מהמשרד והעפתי "סמנתה אני יוצא" מהיר אל המזכירה שלי. היא מיד ניגשה אליי.