הובלתי אותה לחדר האורחים שבקומה השנייה. בקומה הראשונה היו המטבח, הסלון ופינת האוכל. בקומה השנייה חדרי אורחים וכל הקומה השלישית הייתה החדר שלי.
"את רוצה משהו נוח ללבוש?" שאלתי אותה, הנוכחות שלה בדירה שלי ערערה אותי לגמרי. הבית הרגיש קטן יותר כשהיא נמצאת בו. כאילו שהיא ממלאת חלק שהיה תמיד חסר. אבל הייתי חייב להתעלם מהתחושה הזו. אני לא גבר של לבבות ופרחים. המילה אהבה נעלמה מהלקסיקון שלי עוד בגיל שש. אני דופק וזורק. זה אולי לא נשמע עדין, אבל מי באמת עדין בימינו? כולם מונעים מאינטרס, לכולם יש מניע נסתר. אני לא יכול לסמוך על מישהי שתהיה חלק מהחיים שלי. גם אם אני מאוד רוצה. ואני לא. עשרות נשים שכבו עם אבא שלי בבית שלי, במיטה של אימא שלי, בידיעה שהוא נשוי ושיש לו ילד ששוכב כרגע בחדר ממול. איך אפשר לסמוך על אישה שכזו? אין דבר כזה אהבה. יש דבר שקוראים לו סיפוק יצרים, והוא רווח לשני הצדדים. אני עדיין לא קולט איך נישקתי אותה. אם אני מנשק, זה רק חלק מסקס. היה לה טעם של גלידה וטעם של ברוק. טעם שאני לא יכול להסביר וגם לא אנסה. היא פשוט עמדה שם, עם השפתיים הבשרניות שלה שיצרו חיוך מתגרה ולא יכולתי לעמוד בזה. ואני אף פעם לא מאבד שליטה, אף פעם. אבל זה לא יקרה שוב. אני גם לא מבין למה זה קורה. זה כנראה בגלל שהיא מתנגדת לי, בגלל שיש לה את האומץ לעמוד מולי, בגלל שהיא לא מנסה להימרח עליי. בגלל שיש לה תעוזה. בגלל שהיא אתגר. ברגע שאזיין אותה, זה בטח ייגמר. כי אני אעמוד באתגר. כמו תמיד.
"אני חושבת שאסתדר עם הבגדים שלי, תודה" היא השיבה ונשענה על משקוף הדלת. כמה שאני רוצה לזיין אותך על המשקוף הזה.
עמדתי מולה, מחוץ לחדר.
"אם את צריכה משהו אני למעלה, אל תהססי. תרגישי בנוח לקחת מה שאת צריכה"
"אוקיי. תודה" היא חייכה "אז.. לילה טוב" היא אמרה.
"לילה טוב" השבתי ולא זזתי ממקומי. גם היא לא זזה.
"לילה טוב" היא השיבה בחזרה שוב, על פניה חיוך משועשע שמשפיע על החבר שלי שם למטה. פאק אני צריך מקלחת קרה.
"לילה טוב" השבתי בשנית, חיוך משועשע גם על פניי. אף אחד מאיתנו לא רצה לזוז. אבל שנינו חייבים. כי שנינו נדפקנו מסיבות שונות. ואף אחד מאיתנו לא רוצה זוגיות ומה שקורה פה מסוכן. מסוכן לאישיות הכול כך דפוקה שלנו.
"אז לילה טוב קמרון" היא אמרה וסגרה את הדלת באיטיות ובחוסר חשק מופגן. עמדתי מול דלת סגורה ועם כמה שזה מוזר, זה חרמן אותי. היא קשה להשגה ברצינות. היא לא משחקת אותה. ובגלל זה רציתי אותה. כל כך. בהיתי בדלת, תוהה אם להיכנס. תוהה אם כדאי לגמור עם זה כבר. להשיג אותה ולשכוח ממנה. כי ככה אסור לי להמשיך. היא משבשת אותי. את הגבר שהפכתי להיות. זה שנמנע מאהבה. זה שלא מרגיש. הקר והאדיש. תמיד הייתי טיפוס שאהב לשחק באש, אבל מאהבה תמיד התרחקתי. אף פעם לא הרשיתי לעצמי לפתח סוג של רגש כלשהו. זה היה הגבול שלי. הפחד הכי גדול שלי. הפחד היחיד שלי. אני מסוגל לשבת עם עשרות אנשי עסקים מפולפלים בשולחן ולהיות חצוף ולהשתיק אחד אחד. אני מסוגל להתמודד עם אנשים שהכוח שלהם עצום. להתמודד עם כל הבעיות שיש בעולם. ומהשטות הזאת אני נרתע. מאש לא. ומהחרא הזה כן. בחיים לא רציתי לפתוח כל כך דלת. ועכשיו אני עומד מול הדלת המחורבנת הזו ומעקצצות לי הידיים. אבל אני לא יכול. אני לא יכול לומר לה תשכבי איתי כדי שאשכח אותך. נאנחתי ועליתי לקומה השלישית, לחדר שלי. הורדתי את הטרנינג שלי ואת תחתוני הבוקסר ונכנסתי לעשות מקלחת קרה. המים הקרים הרגיעו את גופי אך לא את מחשבותיי. אותן אף אחד לא יצליח להרגיע, אולי רק לשכך, והפתרון הטוב ביותר הוא עבודה. זרקתי על עצמי תחתון בוקסר, נזרקתי במיטה והדלקתי את המחשב הנייד שלי, החלטתי לעבוד קצת. ואז רעיון צץ במוחי, נכנסתי לרשתות החברתיות וחיפשתי את החשבון של ברוק בכולן. כל החשבונות שמצאתי היו ישנים והפעילות האחרונה שנעשתה בהם הייתה לפני שלוש שנים. דפדפתי במטרה למצוא את הגבר ששבר לה את הלב, אבל אין כלום. היא כנראה מחקה את כל התמונות איתו. אני חייב לגלות את זה. אז התקשרתי לסמנתה. זה גס רוח להתקשר בשעה כזו, אבל אני משלם לה מספיק. לאחר שני צלצולים היא ענתה.
YOU ARE READING
נפילה כואבת
Romance*הכתיבה משתפרת מאוד עם הפרקים. ברוק אוונס. בת 28. לב שבור. לא מאמינה באהבה. קמרון קופר. בן 29. מיליארדר. פלייבוי רציני. לא מאמין באהבה. לברוק אוונס יש חוק אחד, בלי גברים, הם יצורים בוגדניים שאין לסמוך עליהם. כשהיא פוגשת את המיליארדר קמרון קופר, ה...
