נפילה כואבת

ברוק(23) חלק ב'-

היי יפות שלי,
מה שלומכן?
המצב בימים האחרונים הוא לא פשוט. ואני מאמינה שהוא לא פשוט לכולנו.
הסרטונים והתמונות שרצים ברשת הם פשוט מזעזעים, וקשה להאמין שמסתובבות בינינו מפלצות אדם שמסוגלות לעשות דברים כאלה.
אבל הן קייימות. מסתבר שמפלצות לא נמצאות רק בסרטים ובספרים. הן נמצאות ממש בינינו, ומחכות לרגעי החולשה שלנו.
אני חושבת שאתן יכולות להזדהות איתי ולהגיד שלחץ וחרדה הפכו להיות חברים קרובים שלנו.
השעות מתהפכות, והמחשבות מסתחררות.
וחשוב לי לומר שזה בסדר. זה באמת בסדר.
המצב הוא לא נורמלי. ובגלל זה זה נורמלי להתנהג בצורה שהיא לא רגילה.
זה בסדר אם אתן לא מצליחות לאכול.
וזה בסדר אם אתן מרגישות שאתן אוכלות יותר מידיי.
זה בסדר לבכות ולהרגיש רע.
וזה בסדר גם להרגיש מנותקות לגמרי.
נסיכות שלי,
אני שולחת חיזוקים לכולכן,
וחשוב לי לומר שהפרטי שלי פתוח בפני כל אחת, בכל שעה.
דווקא בזמנים האלה, חשוב שנהיה חזקים ומאוחדים מתמיד. יש לנו צבא מדהים וחזק, וחיילים שמגנים עלינו עם אש בעיניים. והכי חשוב- יש מישהו למעלה ששומר עלינו ומסדר את העניינים.
אוהבת אתכן מלא,
ומתפללת לימים טובים, יפים, ושקטים יותר.
בעזרת השם שנתבשר כולנו בבשורות טובות❤️
אז האמת היא, שהיה לי קשה עם הכתיבה של הפרק. ובכלל לא ידעתי אם מתאים להעלות את הפרק. אבל מישהי כתבה שהקריאה עוזרת לה לשחרר מתחים, ואם באמת קמרון וברוק שלנו יכולים לעזור ולהעלות חיוך על הפנים- הם ישר יתייצבו למשימה.
מקווה שתאהבו את הפרק 🫶🏽
~~~~~
 

"עוד שוט לעלמה במצוקה, בובי ספוג." קראתי בקול אל עבר בובי, דפקתי על הדלפק של הבר בחוזקה, והרשתי לעצמי לצחקק מהכינוי שהדבקתי לו. בובי ספוג, אני פשוט כזו גאונה לפעמים.

"לא גאונה. שיכורה." בובי נאנח. רגע, אמרתי את זה בקול?! "למה לעזאזל את נמצאת בפאב ביום החופשי שלך ומשתכרת? אלכס פשוט תהרוג אותי. את שומעת את זה? תהרוג אותי! אז לא. אין עוד שוט לעלמה במצוקה. כי אני ממש לא מתכוון לישון בסלון הערב. או להישאר עם ביצים כחולות למשך כל הפאקינג חודש." הוא דיבר בשטף מהיר, עד כדי כך שלרגע חשבתי שהוא מדבר לעצמו. והוא עשה לי כאב ראש. פאק. ממש כואב לי הראש. רגע, הוא מתכוון להביא לי את השוט הזה, או מה?

"היי בובי ספוג," קראתי במחאה, "כמו שאמרת, אני לא עובדת היום. אני לקוחה מן המניין. רואה את זה?" הצבעתי על הארנק הלבן שלי וגייסתי את המבט הכי מאיים שיכולתי. "זה אומר שיש לי דרך לשלם על השוטים שאני קונה. אז או שתניח מולי את שוט הטקילה הזה, או שאדאג שציפור שיר קטנה תלחש לאלכס שאתה זה שאכל מגלידת השוקולד מנטה ששמתי לה במיוחד במקרר של חדר הצוות." חיוך רחב נמתח על שפתיי. זהו. עכשיו הוא לא יוכל לסרב לי. 

"את לא תעזי," הוא לחש, שמץ של אימה מצא את מקומו על פניו.

"למה כולם מאתגרים אותי היום?" מלמלתי במרמור. קודם קמרון, שחשב שהוא יכול לאסור עליי לצאת מהבית בלי ריקי. ועכשיו בובי, שחושב שאני לא אעז לממש את האיום הלא מוצלח שלי. ותאמינו לי, יש לו ממה לפחד. אלכס נהפכת למפחידה כשנוגעים לה בגלידה המגעילה הזאת. היא מסוגלת למנוע ממנו סקס למשך חודש. אפילו אני לא מסוגלת לדמיין חודש בלי סקס עם קמרון. פאק. קמרון. והנה הוא שוב, מפלס את דרכו ביציבות למחשבות שלי. למה לעזאזל הבן אדם הזה גר לי בראש מבלי לשלם שכר דירה? אני פולטת נשיפה נרגזת כשזוג העיניים הכחולות שלו עולות בעיני רוחי. אני כמעט מסוגלת לחוש בכאב הממשי שקורן מהן החוצה כמו שמש ביום חמים. ניערתי את ראשי. לא. הוא רוצה להתנהג כמו ילד מגודל ולהתמודד עם הכאב והבעיות שלו לבד? שיהיה. אם הוא מעדיף לטבוע באלכוהול מאשר לסמוך עליי ולדבר איתי, אין שום סיבה שיכאב לי עליו. איפה השוט שלי לעזאזל? זקפתי גבה מאיימת אל עבר בובי שהביט בי במבט שאומר אני-כל-כך-הולך-לחבוט-לך-בתחת-כשתתפכחי. ובכל זאת, הוא הקשיב לאיום שלי והניח מולי את שוט הטקילה העשירי שלי. או שזה היה שוט מספר אחת עשרה? או שתים עשרה? לא משנה. אני כבר לא זוכרת. כל מה שאני יודעת הוא שאין לי כוח. אין לי כוח להתמודד עם הכול. אני מרגישה שהעולם סוגר עליי. הורדתי את השוט בלגימה אחת, מתעלמת מהצריבה המרירה בגרוני, וסימנתי לבוביספוג להביא לי עוד אחד. הוא הסתכל בי במבט רצח, שהתחלף תוך כמה שניות למבט מרוצה כשעיניו התבייתו על משהו -או מישהו- מאחוריי. הסתובבתי לאחור, כדי לגלות מה משמח כל כך את בוביספוג. אולי פטריק הגיע לבר שלנו? פאק. אני באמת שיכורה.