האמת היא שהתלבטתי אם להעלות חלק מהפרק מוקדם, והוא פשוט יהיה קצר יותר, או להעלות פרק ארוך יותר ולקחת את הזמן עם הכתיבה שלו. בסוף הלכתי על האופצייה הראשונה. אז נכון, הפרק של היום יהיה קצר יותר ): אבל תאמינו לי, הפרקים הבאים הולכים להיות אש.
אוהבת אתכן אהובות שלי,
ושיהיה חג שמח!🫶🏽
~~~
".. אני פשוט לא מאמין. איך לעזאזל יכולת להסתיר את זה ממני?" צעקות עמומות הגיעו מלמטה. פקחתי את עיניי באיטיות והבטתי לימיני, הצד של קמרון במיטה ריק. מועקה התחילה להתמקם בחזי.
"אז אתמול כשאמרת שהלכת לעשות קניות, שיקרת?" הצעקות המשיכו והתחזקו. זה קמרון. קמרון צועק. אבל למה? קמתי בזריזות, שטפתי את פניי, צחצחתי את שיניי וירדתי בזריזות במדרגות. קמרון, טייט ומרתה ישבו בסלון. הם אפילו לא הבחינו בנוכחותי. הווריד במצחו של קמרון פעם ועיניו ירו חיצים. ירו חיצים לכיוון.. אימא שלו? רק אז הבחנתי בדמעות שזלגו בקצב רצחני מעיניה של מרתה ובדמעות של טייט. הן בוכות. למה הן בוכות? למה הוא גורם להן לבכות?
"תפסיק. לצעוק. עליה. זאת בדיוק הסיבה שהיא הסתירה את זה ממך. כי היא ידעה שתגיב ככה. היא ידעה שתאבד את העשתונות." טייט אמרה בקול זועם והגנה על מרתה כמו לביאה שעומדת בכל רגע לנעוץ את שיניה בקמרון.
"רגע.. רגע..." קמרון מלמל בטון לא מאמין. "את ידעת? את ידעת והסתרת את זה ממני?! איך יכולת להסתכל לי בעיניים?" קמרון הביט בטייט באכזבה ובמבט קטלני שגרם לי להתכווץ. בחיים לא ראיתי אותו כועס ככה. ובטח שלא כלפי הנשים שהוא אוהב הכי בעולם. לעזאזל, מה הן הסתירו ממנו?
"אימא ביקשה ממני. ועכשיו אתה רק מוכיח שהיא צדקה. אתה מתנהג כמו ילד קטן." טייט ענתה, אם מבטים יכלו להרוג, קמרון היה קבור כרגע מתחת לאדמה.
"לעזאזל, היא חולה! גילו שהיא חולה! איך יכולתן להסתיר את זה ממני?" קולו של קמרון נשבר ודמעה בודדת ירדה במורד לחיו. בחיים לא ראיתי את קמרון בוכה. ובחיים לא תיארתי לעצמי שזה יכאב לי כל כך.
"אני מצטערת." מרתה פתחה את פיה לראשונה, טון קולה היה שבור ועצוב. קמרון הבחין בכך, וכאב עלה על פניו ותפס את מקומו של הזעם. היה נדמה כי רק עכשיו הוא יצא מטראנס הכעס שהוא היה שרוי בו. כתפיו התרככו, והוא ניגש לחבק את מרתה.
"אתה פשוט אידיוט. איך אתה מעז לגרום לה להתנצל?" טייט סיננה בזעם והביטה בקמרון בסלידה.
קמרון נשק לראשה של אמו והזדקף. "אני לא רוצה לשמוע ממך. חשבתי שאפשר לסמוך עלייך. גיליתי שלא." קמרון הפטיר לכיוונה באדישות מחשמלת. טייט התכווצה בדחייה, יכולתי לראות שהיא מנסה לעצור את הדמעות בכוח. המשפט הזה כאב לה.
"אני צריך לנשום קצת אוויר," קמרון הודיע והסתובב כדי לצאת. רק אז הוא הבחין בי. עינינו הצטלבו. הוא נעצר לרגע, עיניו הכחולות התמלאו בערבוב פראי של כעס וכאב. הוא התקדם וחלף על פניי מבלי לומר מילה. נשמתי נשימה עמוקה כשהדלת נסגרה אחריו בטריקה. הוא רותח מזעם, ובמקום לשתף אותי ולתת לי את האפשרות לעזור לו, הוא בורח ומסתגר בפניי. שוב. לא אשקר, כבר נמאס לי להתמודד עם זה. התקדמתי בצעדים מדודים אל טייט ומרתה שישבו על הספה הלבנה. מה לעזאזל אפשר לומר במצב כזה?
YOU ARE READING
נפילה כואבת
רומנטיקה*הכתיבה משתפרת מאוד עם הפרקים. ברוק אוונס. בת 28. לב שבור. לא מאמינה באהבה. קמרון קופר. בן 29. מיליארדר. פלייבוי רציני. לא מאמין באהבה. לברוק אוונס יש חוק אחד, בלי גברים, הם יצורים בוגדניים שאין לסמוך עליהם. כשהיא פוגשת את המיליארדר קמרון קופר, ה...
