אני ואלכס נכנסנו לפאב, מיהרנו להתארגן ולהתייצב בעמדות שלנו. ליאם ניגש אליי. היה נראה שהמקום לחוץ היום.
"אחת מהמלצריות חולה, אני צריך שתסתובבי בשולחנות ותיקחי הזמנות. אנחנו בלחץ מטורף"
"אין בעיה אדוני"
"רק ליאם ברוק. רק ליאם" הוא חייך. השבתי לו חיוך משלי. יצאתי מהדלפק, מיהרתי לשים סינר, לקחתי פנקס ועט והלכתי לקחת הזמנות מלקוחות. בהתחלה חשבתי שהתבלבלתי בפנקס, הוא לא היה נראה כמו הפנקס שלי. לכל עובד יש פנקס משלו עם השם שלו עליו. הבעיה היחידה היא שהשם כתוב באיזשהו חור בקטן. בשילוב עם התאורה המעוממת, למצוא את השם היה משימה כמעט בלתי אפשרית. תוך כדי הליכה לשולחן הראשון, השולחן הכי קיצוני בצד, חיפשתי את השם שלי על הפנקס. מצאתי. כן. זה הפנקס שלי.
"היי, מה תרצו להזמין?" שאלתי בעודי פותחת את הפנקס. הרמתי את ראשי. הופתעתי לראות זוג עיניים כחולות שראיתי עוד הבוקר. זוג עיניים כחולות שהציעו לי הצעה מגונה עוד הבוקר, זוג עיניים כחולות שהסתכלו עליי בכל כך הרבה תשוקה אתמול בלילה. ואז הזזתי את מבטי קצת. ישבה עליו מישהי, עם שיער חום ושמלה שלא מכסה כמעט כלום. אני לא יודעת למה, אבל הרגשתי דקירת אכזבה. הרגשתי גועל. רציתי להקיא. נמנעתי מלהסתכל בעיניו, נעצתי את עיניי בפנקס שלי. ידעתי שאני אטבע באוקיינוס הזה.
"תרצו להזמין משהו?" הרמתי את מבטי ואת קולי מעל למוזיקה ואילצתי את עצמי לחייך. ואז שמתי לב לכתמי אודם על הצוואר שלו, הבחילה התגברה. קראתי שהוא פלייבוי, שהוא מחליף כל יום בחורה, ידעתי את זה. אבל לראות את זה, זה שונה. אבל הבטחתי לעצמי שאני לא מפתחת את הרגשות האלה לגבר יותר. שאני שומרת על עצמי. אז התעלמתי מדקירת האכזבה. אני לא חיה יותר בפנטזיה שקוראים לה קמרון קופר. נגמר. הברונטית נשענה לאחור ולחשה לו באוזן כנראה את מה שהיא רוצה להזמין תוך כדי ליטופים קטנים של הצוואר שלו. הוא לא הוריד את עיניו ממני. הוא רצה לדבר איתי. הרגשתי את זה. נחש מה? זה מעניין לי את התחת.
"אנחנו נזמין שני שוטים של 'סקס איז אין דה אייר' ושתי מנות המבורגר וצ'יפס" הוא אמר בטון ענייני. בעיניו ראיתי חרטה. לך להזדיין. ומבחינתי תעשה את זה עם הברונטית.
"מיד יגיע" חייכתי חיוך מאולץ והלכתי למטבח. נתתי להם את ההזמנה ורצתי לשירותים. הייתי חייבת להקיא. התכופפתי על הרצפה ורוקנתי את תכולת הקיבה שלי. הכרחתי את עצמי להתרומם ולהתאפס. אני לא אתן לאפס הזה לגרום לי להרגיש ככה. הלכתי לכיור ושטפתי פנים, ניגבתי אותן ורעננתי את האיפור במהירות. פיזרתי את שערי, קיפלתי קצת את המכנס הקצר שלי כדי לחשוף יותר ויצאתי עם הפנקס בידי. חזרתי למטבח ולקחתי את ההזמנה שלו שכבר הייתה מוכנה. הלכתי בצעדים בטוחים והנחתי להם את האוכל על השולחן מבלי להעיף לעברו אפילו מבט אחד. שילך לעזאזל. "בתיאבון" אמרתי בקול הכי מתוק שהצלחתי לגייס, בעודי מסתכלת רק על הברונטית. אין מצב שאני אתייחס אליו. אין מצב. עברתי לשולחן הבא והמשכתי לשרת לקוחות. כל הערב העיניים שלו היו עליי, שרפו אותי. הרגשתי אותן עליי. רכושניות. זועמות. לא הסתכלתי עליו אפילו פעם אחת. הלכתי למטבח לתת לטבחים הזמנה נוספת שלקחתי מחבורת גברים צעירים. הנחתי את ההזמנה והסתובבתי. הוא עמד שם. כמו תמיד. קרוב מידי. והפעם, בשונה מפעמים אחרות, רציתי אותו רחוק.
YOU ARE READING
נפילה כואבת
Romansa*הכתיבה משתפרת מאוד עם הפרקים. ברוק אוונס. בת 28. לב שבור. לא מאמינה באהבה. קמרון קופר. בן 29. מיליארדר. פלייבוי רציני. לא מאמין באהבה. לברוק אוונס יש חוק אחד, בלי גברים, הם יצורים בוגדניים שאין לסמוך עליהם. כשהיא פוגשת את המיליארדר קמרון קופר, ה...
