בימים האחרונים חזרתי להיות הפלייבוי שאני במלוא מובן המילה. כל יום חזרתי עם בחורה אחרת הביתה. אבל אף אחת לא הייתה ברוק. כל הגניחות האלה לא היו של ברוק. האנחות לא היו של ברוק. החיוכים הפתיינים המזויפים לא היו החיוכים המתלהבים והמשועשעים של ברוק. העיניים לא היו מלאות עוצמה כמו של ברוק. בכל פעם שגמרתי, דמיינתי את העיניים הירוקות של ברוק מולי, את החיוך המסופק שלה והשיער שלה מפוזר על הכרית שלי. אפשר לומר שהשתגעתי. שהתחרפנתי. אבל המילים שלה לא הפסיקו לחזור לי בראש. היית בשבילי בדיוק מה שאני הייתי בשבילך, משחק ללילה אחד. שעשוע נחמד. כל מה שרציתי היה להעביר לילה בסבבה. בדרך כלל אני זה שאומר משפטים כאלה. בדרך כלל אני זה שמנפנף בחורות. והאישה הזאת? היא מוזרה. היא מגיבה אליי באופן שאף אחת אחרת לא מגיבה אליי. מישהו פגע בה. זה בטוח. אני יכול לראות את המלחמה הפרטית שלה בכל פעם שהיא בקרבתי. אבל השאלה היא מי הוא אותו בן אדם ומה הוא עשה. השאלה היא איך הוא מצליח לגרום למבט בעיניים שלה להאפיל כל פעם מחדש. השאלה היא איך הוא גורם לה להפסיד במלחמה הפרטית שלה. עצמתי את עיניי ועיסיתי את רקותיי. המתח הזה פשוט בלתי נסבל. אני מרגיש שאני כבר לא אני. שהיא גרמה לי להוריד את ההגנות שלי. ואני שונא את זה. מילותיה של אימי הדהדו בראשי. לא הכול זה שחור. יש גם לבן. יבוא יום שמישהי תתפוס לך את הלב. אל תסרב. תנסה לזרום. תנסה להרגיש. האם יכול להיות שברוק תפסה לי את הלב? מצד אחד, לא הרגשתי ככה עם אף אישה. לא היה אכפת לי מאף אישה שהיא לא אימא שלי או אחותי. מצד שני, האם אני באמת מסוגל להרגיש משהו כזה? אני באמת יכול לסמוך על מישהי שלא תרסק אותי כמו שאבא שלי ריסק את אימא שלי? אני באמת יכול להרשות לעצמי להיות פ-פגיע? אני אפילו לא מכיר את משמעות המילה. אני חזק. תמיד הייתי חזק. ולא אתן שמשהו יערער את זה. אז איך יכול להיות שיש בי משהו שגורם לי לרצות לרדת לקומה אחת מתחתיי? שיש בי משהו שחושב כל היום על עיניים ירוקות מהפנטות? שיש בי משהו שמסרב להמשיך להיות אני?! להיות אני זה כל מה שאני מכיר. ולהיות פגיע לא בא בחשבון. אבל רגע, תמיד שיחקתי עם אש. אף פעם לא נכוויתי. ואף פעם לא ארשה לעצמי להיכוות. אני חייב להודות, יש בה משהו שמסקרן אותי. שמושך אותי. ממש כמו פרפר לאש. אבל כמו שכבר אמרתי, אני לא מפחד לשחק באש. ואני לא מפחד להתקרב לאש. להפך, זה בדיוק מה שאני אוהב. קמתי וניגשתי למעלית שתוביל אותי לקומה אחת מתחתיי. למעלית שתוביל אותי אליה. חייכתי לעצמי כשחשבתי שאני תמיד משיג את מה שאני רוצה. וחלק בי רוצה את ברוק. אולי היא לא סתם אתגר. ואולי אימא שלי צודקת ואני צריך לנסות לזרום ולהרגיש. גם אם זה נשמע קיטשי ורגשני מידי. נכנסתי למשרד שלה בלי לדפוק. היא לא שמה לב אליי בהתחלה. עיניה היו מרוכזות במחשב שלה. עצב עלה בעיניה. מה היא ראתה שם? עיניה הירוקות עלו וננעצו בי. היא מיהרה לסגור את המחשב ועטתה על עצמה את המסכה האדישה. זו שהיא שמה כל הזמן בזמן האחרון בקרבתי. השיחה התגלגלה. כל אחד סיפר על השדים מהעבר שלו. והפלא ופלא, נחשו מה? שנינו שבורים. בגלל זה לא הופתעתי כשהיא אמרה את המשפט הבא.
YOU ARE READING
נפילה כואבת
Romance*הכתיבה משתפרת מאוד עם הפרקים. ברוק אוונס. בת 28. לב שבור. לא מאמינה באהבה. קמרון קופר. בן 29. מיליארדר. פלייבוי רציני. לא מאמין באהבה. לברוק אוונס יש חוק אחד, בלי גברים, הם יצורים בוגדניים שאין לסמוך עליהם. כשהיא פוגשת את המיליארדר קמרון קופר, ה...
