נפילה כואבת

קמרון (14)-

היי בנות אהובות, הקדמה קטנטנה-
האמת, התלבטתי מלא אם להעלות את הסיפור כי מצד אחד אני רואה שבנות קוראות אבל לא מגיבות ומצביעות ואני לא יודעת אם אתן אוהבות את הסיפור):
כן היו כמה בנות שביקשו ממני להמשיך, ואני כמו חיילת טובה ממשיכה ומעלה! חשוב לי שתצביעו ותגיבו לי ותביעו את דעתכן על הסיפור. אוהבת אתכן❤️
ועכשיו, לפרק-
---
"קמרון" נהמתי לשפופרת הטלפון שלי. קמתי כשהזרועות הקטנות של ברוק מחבקות אותי. ממש לא רציתי לעזוב את המיטה החמה ואת ברוק בשביל להגיע לעבודה. בגלל זה מצב הרוח שלי ברצפה, ואני ממש אבל ממש לא רוצה לדבר עם אנשים ולסבול את הגחמות שלהם. בשביל זה יש לי כסף. שאנשים אחרים יעשו את העבודה השחורה בשבילי. אבל כזה אני. הצד הוורקווהליק שלי לא נתן לי להבריז מהעבודה. אני חייב לוודא שהכול מתקתק כמו שעון. שהלקוחות מרוצים. שהפרויקטים מתבצעים כמו שצריך. שהספקים מוכנים עם הסחורה. לעזאזל איתי ועם הפרפקציוניזם שלי.

"אני צריך אותך בפריז. קח מטוס ותגיע לכאן." קול הבס של האיש שלי מפריז נשמע.

"העסקים לחוצים. אני אשלח מישהו. למה אתה צריך?" הוא אף פעם לא ביקש ממני לבוא באופן אישי. גבותיי התכווצו כשהשענתי את סנטרי על פרק כף ידי והמתנתי למוצא פיו.

"אני צריך אותך. משהו בתהליך הבניה השתבש. הבניין קרס. אין הרוגים בינתיים אבל יש נפצעים. חלקם במצב אנוש. חלקם פועלים וחלקם עוברי אורח. הלקוחות כועסים. הם רוצים לפגוש אותך באופן אישי. הם רוצים תשובות. הם מאיימים בתביעה." מה זה אומר קרס? הפרויקט בפריז היה אחד מההשקעות הגדולות שלנו. הרווח שהיה אמור להיכנס מהפרויקט הזה הוא עצום. איך זה יתכן שהבניין קרס? אנחנו משתמשים בחומרים הכי איכותיים. אנחנו מעסיקים רק עובדים רציניים שעוברים בדיקות מעמיקות. אין מצב. אני עובר על כל פרויקט. או אני או פול. פאק. אולי הוא פישל? אין מצב. אני סומך עליו כמו על עצמי. ניגשתי אל מדף הקלסרים שלי, שם מונחים כל הקלסרים עם פירוט לגבי כל תהליכי הבנייה של כל הפרויקטים. פתחתי את הקלסר המתאים של פריז. החתימה של פול מופיעה כאן על כל האישורים. כל התהליך לווה על ידו. הוא פישל. וזה יעלה לנו המון. בכסף ובתדמית. ואולי בחיי אדם? ניערתי את המחשבה וניסיתי להכחיש. אבא שלי יחגוג על הניצחון הזה. צבטתי את גשר אפי וניסיתי להרגיע את העצבים שלי. זה לא הזמן להתעצבן.

"מתי אתה צריך שאהיה שם?"

"עכשיו. קח מטוס ותגיע לכאן בהקדם האפשרי. אה וקמרון, התקשורת כבר יודעת על זה." הוא אמר וניתק. לעזאזל. ניגשתי אל קיר הזכוכית במשרד שלי, הצצתי למטה, עשרות כתבים התאספו מסביב לבניין. לעזאזל. הרמתי את הטלפון שלי וצלצלתי לברוק. לא כאל ברוק. אלא כאל אחראית יחסי הציבור של החברה.

"היי." קולה החלש העיד על כך שהיא רק הרגע התעוררה. פאק. כמה שהייתי רוצה להיות איתה במיטה כרגע. יכולתי לראות אותה מתמתחת ומפהקת. זה לא הזמן המחורבן לזה. אני איש עסקים. איש עסקים בעל מחויבות. חיים של אנשים תלויים בי, הפרנסה של אנשים תלויה בי, אנשים תלויים בי. ואני לא יכול להעיף את המחויבות הזו לאלף עזאזל מכל המדרגות רק בגללה. הייתי צריך להיות אחראי יותר. הייתי צריך לעבור על הכול. אבל הייתי עסוק ברגשות ובכל השטויות האלה.