נפילה כואבת

קמרון(27) חלק ב'-

היי אהובות שלי מה שלומכן?
בזמן האחרון אני בתקופה מטורפת בלימודים. גם באוניברסיטה וגם בבית הספר, התקופת מבחנים הזאת מתישה מכל בחינה אפשרית.
הימים שלי מסתיימים מאוחר מאוד, ואני לא מוצאת מספיק זמן בשביל לכתוב. וכשאני כן מוצאת, אני לא מוצאת את המילים הנכונות לכתוב.
לכן התלבטתי אם לחצות את הפרק לשניים, והחלטתי בסוף שהפעם זה יותר מתאים.
אז הפרק היום קצת יותר קצר, אבל מחכות המון הפתעות בפרק הבא שיכלול את היום הולדת של קמרון ואני מקווה שאצליח ואספיק לכתוב אותו כמו שצריך.
אוהבת ❤️
_

אני זז בחוסר נוחות במקומי, זיעה קרה זולגת במורד גבי וקרני השמש שחודרות מהחלון בשילוב הרעש הנוראי שאני שומע גורמים לי להתעורר ולפקוח את עיניי באיטיות. פאק, הראש שלי מתפוצץ. אני מצמצם את עיניי והסחרחורת שתוקפת אותי מבלבלת אותי. אני משחזר את אירועי הערב הקודם במהירות. ברוק. ברוק. ברוק. ומיד אחר כך המון אלכוהול. הצעקות הנוראיות שנשמעות מבחוץ לא נותנות לי זמן לשפוט את עצמי על הבחירה הגרועה שלי להתמסטל בחוסר אחריות שכזה. אני זורק על עצמי חולצה לבנה מהארון, מצחצח שיניים ושוטף פנים. אני מציץ מהחלון לפני שאני ניגש לפתוח את הדלת, ומגלה עשרות כתבים ואנשי תקשורת מתפרעים מחוץ לבית שלי. גבותיי מתכווצות בחוסר הבנה, והמוח שלי עדיין איטי בגלל האלכוהול אתמול. אני מנסה לחשוב מה יכול היה לגרום להם לבוא לכאן היום, אבל לא מצליח למצוא שום דבר מעניין שקרה והם מודעים אליו.

אולי עשיתי שטויות כשהייתי שיכור? לא מתאים לי, אבל מצד שני גם לא מתאים לי להשתכר ללא הכרה.

אני מחליט שהדרך הטובה ביותר לגלות היא גלילה קצרה באינטרנט. אני שולף בזריזות את הטלפון שלי מהשידה, והאצבע שלי מרחפת על פני הדפדפן. צמרמורת נוראית שוטפת את גופי ומשהו בתוכי תוהה אם זה בגלל האלכוהול או בגלל מה שאני עומד לגלות. אני מהסס לכמה רגעים, ולבסוף לוחץ על האייקון. עיניי חשכות בשנייה שהידיעה מופיעה לנגד עיניי, והתחושה היא כאילו הכול סביבי קורס. אני מאבד יציבות, ותחושת בחילה גואה בי. אני מתיישב באיטיות, זעם והשפלה מציפים אותי וגורמים לאפלה קדומה בתוכי להתעורר. פרץ אדרנלין ניצת בי. אני מתארגן בשניות ספורות ויוצא מהדלת, אני מתעלם מהכתבים ואנשי התקשורת, ורושם לעצמי לחסל את הקריירה של כל אחד מהם שהעז לעמוד מחוץ לביתי היום. אני מתניע את הבוגאטי, ונוסע אל המשרד בטירוף חושים. בתוכי הכול קורס, רועד וסוער אבל מבחוץ אני משדר קור רוח מוחלט. הנסיעה חולפת כהרף עין, וחלק בתוכי כועס שהעולם בחוץ ממשיך להתקיים בזמן שהעולם שלי נחרב. אני נכנס למשרד שלי בצעדים מדודים וסמנתה ממהרת אחריי במבט מודאג. אני מתיישב בכיסא העור המשרדי שלי ומישיר אליה מבט.

"איך לעזאזל זה קרה?" אני שואל אותה. טון קולי נמוך בצורה קטלנית ואני מצליח לזהות גם ממרחק כזה את שיערותיה סומרות.