נפילה כואבת

קמרון (16) חלק א'-

קוראות אהובות שלי! הקדמונת פצפונת- היום יש פרק לוהט במיוחד!!! אז תקשיבו לי ותקשיבו לי טוב טוב. במהלך הפרק אני אבקש מכן להפעיל את השיר i see red. תקשיבו לאחותכן, ותפעילו את זה כשאני אומרת. אוהבת אתכן❤️

~~~~~~~

אני רוצה דייט אחד עם ברוק.

ואני רוצה לפרק אותך במכות עד שאני אראה שכל העצמות שלך שבורות ושאתה לא מפסיק לדמם, זה אומר שאני אעשה את זה? אולי. אם להיות כן, אני קרוב מאוד לעשות את זה. החיוך הזחוח שלו עומד לנגד עיני כשהמשפט אני רוצה דייט אחד עם ברוק לא מפסיק להתנגן בראשי ולגרום לסף העצבים שלי לעלות עוד ועוד.

"לא." השבתי מיד, באופן כמעט אוטומטי, כאילו התשובה פשוט ישבה על הלשון שלי ורק חיכתה להתגלגל. המשפט המעצבן הזה, אני רוצה דייט אחד עם ברוק, המשיך להתנגן בראשי כמו זמזום, גורם לי לדמיין איך אני מוחק את החיוך הזחוח שלו ושובר את האף הצרפתי שלו עד שהדבר היחידי שהוא יוכל לעשות זה לגמגם, וגם זה לא בטוח. זה מאוד תלוי במידת הרחמים שלי. וכרגע? אני לא חושב שנותרו בי רחמים. הדרך שהוא הסתכל עליה במשך כל הארוחה? הדרך שהוא חייך אליה אחרי כל משפט שני שלה? הדרך שהוא הביט בה בהערצה ובהערכה? הדרך הזו גרמה לגופי ולהתקשח ולאדרנלין לזרום בגופי. רציתי לרצוח אותו עד שלא יישאר ממנו כלום חוץ מעצמות ודם. והרבה דם.

"לא?" הוא הטה את ראשו ובחן אותי בשעשוע. השעשוע שלו יגרום לי לרצוח מישהו. לרצוח אותו. הוא רומז שאין לי שום זכות לומר לא. כמה שנים בכלא מקבלים על רצח? עשר? עשרים? אני אעמוד בזה. אבל להמשיך להסתכל על החיוך הזחוח שלו שנייה אחרי שהוא אמר לי שהוא רוצה דייט עם הבחורה שלי? בזה אני לא אעמוד. אבל הוא צודק. אין לי שום זכות לומר לא. זאת בחירה של ברוק. אני אימפולסיבי. אני פועל מדחף. והכול בגללה. פעם הייתי מחושב. אסטרטגי. כל צעד שלי היה נעשה רק אחרי שידעתי את עשר הצעדים הבאים. ועכשיו? אני בפאקינג פגישת עבודה, ואמרתי לא ללקוח שנפגע ממני ויכול להרוס את כל מה שבניתי במהלך החיים שלי באמצעות הגשת כתב אישום לבית המשפט. ולְמֶה אמרתי לא? אמרתי לא לבקשה שלו לצאת עם ברוק. אנחנו כבר לא ביחד. אין לי שום זכות למנוע ממנה את זה. אין לי שום זכות למנוע ממנו את זה. אני חייב לתקן את מה שאמרתי. אין לי שום זכות לומר לא. ואני פאקינג מתעב את זה.

"אין לי זכות לערב עובדת שלי בנושא הזה. ברוק היא אישה בפני עצמה. גם אם גרמתי לך לנזק, אין לי שום החלטה על החיים האישיים של ברוק." אמרתי. "ברוק היא לא חפץ. אם אתה רוצה להיפגש איתה, מוטב שתבקש ממנה ולא ממני." המשכתי, למרות ששנאתי את עצמי על המשפט הזה. שנאתי את עצמי כל כך. לא העזתי להסתכל עליה אפילו, אבל הרגשתי את המבט המאוכזב שלה עליי, חורך אותי. רציתי למות.

"ברוק," הוא פנה אליה. "אני מניח שההחלטה בידייך. תצאי איתי לדייט ובתמורה נשכח מכל מה שהיה?" הוא הביט בה וחייך עוד אחד מהחיוכים המרגיזים שלו. מעניין אם הוא יוכל לחייך אחרי שאעקור לו את כל השיניים מהמקום בעזרת האגרוף שלי. היא לא תסכים, נכון? היא לא יכולה להסכים. לא אחרי כל מה שחווינו. הסתכלתי עליה, הייתי חייב להסתכל עליה, היא חייכה. היא פאקינג חייכה אליו. העיניים שלה נצצו. "דייט אחד?" הוא המשיך ושאל.