wedding covenant

פרק 3//האירוסין:

נקודת מבט בלה:

עבר שבוע מאז שאבי סיפר לי על הבשורה, ברית הנישואין שלי ושל הקאפו העתידי של האיטלקים.
היום הוא יום האירוסים שלנו, לא חשבתי שהוא יראה כך. שאני יתחתן איתו.
אני לובשת את השמלה הורוד בייבי החדשה שקניתי לפני יומיים בשביל האירוסין, ונועלת את נעלי העקב הלבנות שקניתי עם השמלה לפני יומיים.
(איך שהשמלה והנעליים נראות;, בלה לא נראת כמו בתמונה);

שמעתי תקתוק בדלת חדרי בזמן שאני מתארגנת, השארתי את שיערי פזור בצורה מהממת וסילסלתי רק את הקצבות, כמו שאני אוהבת.

"פתוח.." אמרתי למי שתיקתק בדלת. רואה את אמי נכנסת לחדר.
"יפה שלי.. את כזאת מהממת!!" מתלהבת עם עיניה הפעורות. "תודה" נשקתי ללחיה. אחי הקטן, ויקטור נכנס אחריה עם חליפה יפיפה בצבע לבן יותר בכיוון בג', שערו בצבע הבלונדיני המלוכלך מסודר על ראשו מושלם, והוא מהמם ברמה מטורפת.
אמי לעומת זאת, עם שמלה כחולה חזקה ושסע עד לאמצע הירך, שערה מסודר כגולגול מרושל ושמו לה פרחים מפוזרים על השיער. היא נראת גם היא לא פחות ממושלמת מאחי הקטן.
"בלבל, את יפה" הוא אמר לי בקול המתוק שלו, "תודה חיימשלי" השבתי לו לנישקתי אותו בקוד קוד ראשו, אני חולה על הילד הזה.
אחי הגדול, אלכס ואבי נכנסו גם לחדרי, אלכס נראה בחליפה באותו צבע של ויקטור, רק קצת יותר כהה, שערו השחור כפחם מסודר כבלורית מהממת, והוא נראה חתיך הורס.
אבי לאומת זאת, נראה עם חליפה שחורה מהממת, שערו השחור פחם מסודר. כולם מהממים.
"וואוווו.. בלה.. את מהממת" אבי אמר לי, "תודה" עניתי לו.
"אנחנו צריכים לצאת.. כולם מוכנים?" אבי שאל, כולנו הנהנו או אישרנו ויצאנו ללימוזינה הלבנה שמחכה לנו בחוץ.
כולנו נכנסנו אליה והתחלנו לנסוע לאולם. אני, אמי ואבי הלכנו השבוע לבדוק כמה אולמות, והאולם שהכי אהבתי היה אולם שנכנסים בשביל פרחים ומפלים לתוך אולם ענק, יש שם מלא שולנות מהממות עם מפות יפיפיות ופרחים מלאי יופי. האמנות פה פשוט יפיפיה. יש פה אפילו ציורי קיר מהממים. אני ממש אהבתי את האולם פה.
לא הזמנו הרבה, זה היה רק משפחה, חברים ולא עוד הרבה..
הגענו לאולם היפיפה כולנו יצאנו והתחלנו להסתדר בשולחן של משפחתנו. ראינו שאנשים מתחילים להגיע יותר ויותר. הסתכלתי סביב וראיתי את משפחת ולק. היה שם את אשתו של הקאפו של המאפיה האיטלקית, הקאפו של המאפיה האיטלקית, את הילדה שלהם, ואותו.
הוא היה חתיך אורס, היה לו חליפה מהממת בצבע שחור יפיפה, שערו מסודר כבלורית יפיפיה, ועיניו הירוקות של היערות מהפנטות את כל מי שמביט בהם עמוק. אי אפשר לקרוא את מה שהוא חושב, גם אם זה היה תלוי בחיי לא הייתי מצליחה.
הוא שם לב למבטי עליו ומבטנו הצטלבו. עיניו היו מהפנטות ומיוחדות יותר מכל דבר שראיתי בחיי. על מה לעזאזל את חושבת בלה? מה נכנס בך?! את לא צריכה לחשוב עליו ככה. התחתנתם כי הייתם חייבים, לא מאהבה, הוא לעולם לא יואהב אותך תפסיקי להיות מגוחכת.
הוא הסיט את מבטו ועבר לדבר עם אביו, הוא נראה חשוב ומחושב על כל דבר ופיפ קטן שהוא עושה.
אחרי כמה זמן שאנחנו יושבים ואוכלים, אבי ואלכס, אחי הגדול קראו לי. אלכס לקח אותי למן מקום ישיבה רחוק משדה הראייה של כל האורחים והמוזמנים, ואבי התפצל מאיתנו והלך למשפחת ולק. התעניינתי מאוד ממה שקרה שם, ניסיתי להקשיב ככל שיכולתי אך לא הצלחתי לשמוע בקושי מילה, בנתיים שאלכס רואה שאני מנסה להקשיב לשיחתם, הוא מתחיל לומר לי, "היית מאמינה? את מתארסת! בחיים לא הייתי מעלה על דעתי שתתחתני, לא מתאים לך" הוא אומר לי. "הייתי רוצה להתחתן, אבל לא עם הפאקינג הקאפו העתידי של האיטלקים." השבתי לו בקול רגוע ורותח מרוב כעס. אני לא יודעת אם אני מתרגשת או כועסת. אין לי כוחות להיות אשתו של הקאפו העתידי שלהם, הוא יגרום למוות שלי מהר יותר מ⅔ מהחיים שהייתי צריכה לחיות.
אני רואה שאבי והקאפו של האיטלקים, והבן שלן, דין ולק, ובדרך אגב שהוא הארוס שלי, מתקדמים לכיווננו.
"תתנהגי יפה" הורה לי אלכס, חושב שאני יעשה שטויות לידו.
"אולם יפה בחרתם" הקאפו של האיטלקים אומר.  אבי מהנהן אליו כאות תודה, ואני אומרת: "אתה חושב? אני בחרתי אותו" וחיוך קטן נפרש על פני. הוא היה נוקשה וקר והנהן אלי. אלוהים! מה יש למשפחה הזאת לעזאזל?!
"היי" אמרתי לדין, לנסות לפתוח שיחה אבל הוא רק ישר אלי מבט וסילק אותו מיד, לא עונה. התעצבנתי עליו. איזה פאקינג אדיוט. אתה לא יכול לפחות לפתוח בשיחה נחמדה? וואטדהפאק.
"מה הקטע?" שאלתי אותו, לא אכפת לי מה אלכס ואבא יגידו אחרי זה, מה הפאקינד קטע של הבן אדם הזה לעזאזל? הוא מרים גבה לעברי, לא מבין מה אני רוצה, שמוק.
אולי אני אוהבת אומנות ולימודים, אבל זה לא אומר שאני איזה ילדה חלשה וחמודה, אני יכולה להיות השטן אם אני רוצה.
אבי ישר אלי מבט ואמר לי 'להיזהר' עם מבטו. 'לא אכפת לי' השבתי לו עם מבטי. הוא פאקינג בן אדם שמוק. מה הקטע?
"נשאיר את המאורסים לכמה דקות לבד?" אבו של דין שאל, רייד ולק.
אבי הנהן בנוקשות והם התקדמו לשבת כל אחד במקומו.
"מה הפאקינג קטע שלך?" שאלתי אותו בטון רוגז, לא מבינה מה פאקינג יש לבן אדם הזה.
"מה פאקינג הקטע שלי?" שואל אותי עם הרמת גבה, אני חושבת שהוא חושב שאני סתומה. אני רצינית.
"אני אמרתי לך שלום ואפילו לא ענית! אתה לא יכול לנסות להיות נחמד טיפה אלי? אנחנו פאקינג עומדים להתחתן ואתה אפילו לא שם עלי, אתה רוצה שכל החיים נחיה בריב? לא הבנתי את הקטע שלך?" הוצאתי עליו את כל הזעם מתוכי.
הוא הסתכל עלי במבט רותח, ופותח את פיו: "מה הקטע שלי? אל תשכחי מי אני. אנחנו לא מתחתנים מאהבה, אנחנו מתחתנים ממחויבות. את ואני לא נתאהב." החליט וסיכם בשבילי בקול מוחלט.
"סבבה, אם אתה רוצה שנתחיל ככה.." התחלתי איתו ברגל שמאל, שילך להיזדיין. אני יסבך ויהרוס אותו כל כך עד שהוא ימות. נגמר אני הנחמדה, תגידו שלום לאני החדשה.
הוא גילגל את עיניו וצחק. יש לו צחוק גברי מחוספס וסקסי. וואו. אימלה אני יכולה לשמוע אותו צוחק שעות. מה פאקינג יש לי היום?!
גיגלתי את עיני אליו והוא הרים את ידי, לוקח קופסה קטנה מהכיס שלו ופותח אותה. יש בה טבעת כסף מהממת, עם יהלומים קטנים מסביב ויהלום בינוני באמצע (בתמונה למעלה). היא מהממת, אני לא אשקר.
לקח את האצבע שלי בעדינות שלא ראיתי מעולם והשחיל לתוכה את הטבעת אל האצבע הקמיצה שלי.
היא נראת יפיפיה. אבל גיחכתי לעברו, אני כל כך שונאת אותו. והטבעת לא תשנה את זה.
אחרי זה ראיתי שהוא הסתכל עלי בשנאה, בן זונה. אני לא עשיתי לו פאקינג כלום, הוא אפילו לא פגש אותי מעולם, מה הקטע של המטומטם הזה?
ראיתי אותו מתחיל להתקדם למשפחתו ואני עשיתי את אותו הדבר.