wedding covenant

פרק 10//חדר האמנות החדש:

נקודת מבט בלה:

כשהתעוררתי משינה ארוכת שעות, לא היה לי חשק לאכול משהו. אך בכל זאת אחת העובדת בית שמסתבר שקוראים לה דייאנה, הכריחה אותי לאכול.
"היי גבירתי, את לא אכלת כל היום מאתמול.. הבוס ציווה עלי לבוא לתת לך ולהתעקש שתאכלי קצת.."
דייאנה אמרה לי, לא היה לי חשק, אוכל נראה דבר מגעיל אחרי שעברת משהו מזעזע.. לפחות לי זה ככה..
"אני לא רוצה, תזרקי את זה ותגידי לו שאכלתי" ביקשתי ממנה, היא לא הקשיבה לי, "בבקשה, גברתי, את אפילו לא אכלת טיפה!!" התלוננה, הרגשתי שזה שהיא קוראת לי 'גבירתי' זה רשמי מדי, "ותקראי לי בלה, בבקשה." אמרתי לה מנסה להעלות חיוך על פני אך ללא הצלחה. "גבי-בלה, בבקשה תאכלי, זה לא בריא," אמרה בטון דואג, היא ממש נחמדה ודאגנית, אני אוהבת אותה.
"בסדר.." מלמלתי בשביל שהיא תרד ממני והעלתי עם מילותיי חיוך ענק על פניה, "ישש!!" אמרה והביאה לי על המיטה את מגש האוכל היפיפה, היה בו סלט ירקות, פנקייקים עם סירופ שוקולד, שוקו חם וסופלה שוקולד קטן.
חשבתי שאני אוכל פנקייק אחד אבל כבר בחצי הייתי מחאה עד אפס מקום, היא הסתכלה עלי במבט קצת מזועזע שבקושי אכלתי חצי ואני מלאה..
"תמשיכי לאכול," הודדה אותי, "אני לא יכולה אני מלאה." אמרתי וניסתה לשכנעה אותי, אך לבסוף נכנעה שהבינה שלא תצליח.
לקחה את המגש ויצאה מהחדר, החלטתי לצאת לסיבוב בגינה, עם פיג'מה, לא אכפת לי. אני רוצה לנשום את האוויר הנעים שבחוץ.
לקחתי את הפלאפון שלי, נעלתי את נעלי הבית וירדתי למטה במדרגות אל עבר הקומה הראשית, יצאתי מדלת הבית אל החצר הענקית והיפיפיה עם הירוק והצבעוני הזה בכל מקום זה אחד המקומות הכי מהממים ויפים שראיתי בכל ימי חיי.
התחלתי להסתובב בחוץ והרגשתי כבר יותר טוב, כשסיימתי לאחר שעה, עליתי לחדרי למקלחת בוקר וכשגמרתח יצאתי עם מגבת כרוכה על גופי, הלכתי לחדר הארונות שהיה בתוך החדר ולקחתי משם סתם סוודר וטרנינג, היה קצת קריר אך עדיין יצאתי מיקודם, הייתי צריכה את זה, אני מרגישה הרבה יותר טוב עכשיו. כשסיימתי התחלתי להבריש את שערי הרטוב שנדף מים וריח של השמפו שלי, ריח של קוקוס מהמם ומיוחד.
שמעתי את הדלת נפתחת בחדר ומיהרתי להסתכל מי נכנס, ראיתי את דין, שווה ערך-בעלי, נכנס לחדר, הוא הסתכל עלי וסרק את גופי עם עיניו מלמעלה ללמטה. "איך את מרגישה? יותר בסדר?" שאל ושמעתי את טון הדאגה בקולו, זה נחמד שהוא דואג לי, אני חושבת שעדיין שאני שונאת אותו הייתי גם דואגת אם יום אחד הוא לא היה חוזר הביתה..
אני חושבת שאני מתחילה לחבב אותו, ופאק, אני שמה לב לרמת החתיכות שלו, השיער המהמם הזה שהוא תמיד מסדר כשקצת זז, רגליו הארוכות והבטן עם השרירים הענקיים והמשכרים.
"אני בסדר, תודה, אני כל כך מודה לך." הודאתי לו, והרגשתי שאני צריכה ללכת לחבק אותו, הלכתי לחבק  אותו והוא בהתחלה נרתע אך אחרי זה ישר החזיר חיבוק קטן והפריד אותו לאחר כמה שניות שכנראה הרגיש מוזר. הרגשתי את הזיכרון שלי חוזר שוב לאותו היום, שהוא שם את ידיו על גופי, שהוא נגע בי שם למטה- והצטמררתי בכל מקום אפשרי ולא אפשרי בגופי. "את בסדר?" שאל בדאגה ואני הנהנתי אליו וניסיתי לחייך את החיוך הכי טוב שיכולתי לכרגע, אך יצא רק קו ישר בין שפתיי.
"את רוצה לדבר על זה?" שאל אותי ומיד הנהנתי לשלילה את ראשי, אני בחיים לא אוכל לדבר על זה עם אדם, בחיים לא הצלחתי או יכולתי, בטח שלא אצליח איתו. "אוקיי." השיב ואמר לי לבוא לארוחת צהריים, כל הדרך הייתה שקטה, אך כשהגענו ראיתי את השולחן הארוך היפה במטבל וחייכתי, לא שמתי לב כמה אני ריבה מאתמול, אני יכולה לאכול צלחת שלמה, זה לא יזיק לי..
כשהתיישבתי הוא פקד עלי למזוג לי לאכול ואני לא התווכחתי, מיד הוצאתי לי צ'יפס ושניצל ומרחתי קטשופ על הכל והתחלתי לאכול, הוא צחק עלי כאילו אני ילדה קטנה, "צ'יפס ושניצל זה לא רק לילדים קטנים!", נזפתי בו, הוא גיחך וזה העלה לי חיוך קטן, יש לו צחוק/גיחוך וחיוך, הכי מדהימים שראיתי. הצחוק שלו מהפנט, מדבק. החיוך שלו מטריף חושים. אני בטוחה שאם אני הלך איתו לשופינג ישר כל הבנות יסתכלו לעברו ויקנו בי, הייתי מחליפה איתם, אני גם ככה לא רוצה להיות פה.
כשסיימנו, החלטתי לשאול אותו מה היה הקטע בחדר האמנות אתמול..
"מה היה הקטע בחדר האמנות?" שאלתי אותו, הוא נעץ בי מבט, לא הבנתי את פשרו.
"לא עניינך." אמר, לא הבנתי מה הקטע שלו, מה הוא מטומטם?! הוא ילד קטן?!, הוא אומר 'לך עניינך', אני פאקינג אישתו, אנחנו אמורים להיות ביחד בהכל, לא דמיינתי ככה שיראו חיי.
"טוב.. לפחות אפשר להיות שם?" שאלתי אותו, הוא בלע את הבית שהיה בפיו בכבדות וליקק עם לשונו את השאריות. עקבתי אחרי לשונו בקפידות, היא הייתה ורודה מהממת, מהפנטת, הייתי חולמת שהלשון הזאת תהיה בתוך פי-פאק על מה אני מדברת?
"לא." סיכם עם טון כבד, די חששתי מהטון הזה אך יותר כעסתי עליו! למה?!?! הוא ריק והוא נראה ריק כבר כמה שנים טובות!!!
"בבקשה, אני לא יהרוס, אני רק אצייר." התחננתי והוא לבסוף התייאש והנהן.
קפצתי ממקום למקום, התרגשותי בשיאה. מלא זמן לא הייתי בחדר אמנות, אני רוצה כבר לקחת את המכחול ולמרוח אותו על הבריסטול היפה.
"תודה." הודאתי לו, הוא לא יודע כמה הוא שימח אותי, ושהוא ראה אותי מקפצת במקום הוא גיחך, ואני נתתי לו מרפק לכתף, "אייי-תפסיקי, את תהיי אלימה אצלי." אמר לי, הוא ממש חי בסרט.
לא היה לי כח ורציתי כל כך ללכת לחדר האמנות ולהתחיל לצייר ולמרוח את הצבעים היפים, התאפקתי על עצמי ורצתי לחדר האמנות שכבר ידעתי את מיקומו.

---------

מה אומרות על הפרק היום? מקווה שאהבתם. אשמח אם תדרגו ותגיבו, אוהבת אתכם ושבוע טוב!!