נקודת מבט בלה:
תמיד הייתי בורחת ברגעים של לחץ ופחד.
תמיד הייתי פחדנית, לא הייתי יכולה לעמוד על שלי.
אף פעם לא הייתי אמיצה, חזקה וכל הדברים האלה..
אני יושבת לי בגינה בחוץ, מסתתרת מאחורי עץ ענק של אגוזי פקאן. כבר כמה שעות..
אני מצמידה אגוז אחד גדול לאגוז שני ארוך והם משמיעים צלילים של נקישה והאגוז הגדול נסדק. התחלתי לקלף אותו וכשגמרתי לקלף, נשנשתי אותו.
הוא היה נחמד, חזרתי על הפעולה הזאת כמה פעמים ומחשבות התרוצצו במוחי.
למה הוא גירש אותי משם? למה הוא צרח עלי? הוא היה נחמד אלי בחדר בית המלון, איך הוא יכול להיות גם בן אדם רע וגם טוב?..
אני מתאהבת בו כמו טיפשה, אני באמת כל כך טיפשה..
אולי אני אנסה לברוח מכאן? אני לא חושבת שהשומרים יתנו לי..
שווה לנסות לא?
קמתי על רגליי לקחתי איתי כמה אגוזי פקאן בכיסים והתחלתי לצעוד בהליכה מהירה אל עבר השער הגדול. "מה את עושה פה, גברתי?" שאל אותי אחד השומרים שלו, לא ידעתי ממש מה לענות, חשבתי במהירות על התשובה הטובה ביותר..
"אני הולכת.. אה.. לבקר את המשפחה שלי.. כן, לבקר אותם!" אמרתי באמצע מתלבטת וחושבת אם זה נכון להגיד את זה ובסוף אמרתי שלא אכפת לי כבר, שווה לנסות.
הוא הסתכל עלי וניסה לגלות כנראה אם אני משקרת והוא הנהן במבט ספקן ופתח את השער.
חייכתי לעצמי והתגאתי בעצמי על כך שהוא לא גילה את השקר הלבן הקטן שלי..
התחלתי לרוץ למעבר השערים הלבנים שמסביב להם יש חומה לבנה וענקית.
זה היה שכונה שאני לא מכירה, תאמת אני לא בטוחה אם אפשר לקרוא לזה שכונה.. הכל מסביב ירקרק וצבעוני ופרחים יפיפיים, זה נראה כאילו אני עדיין בתוך החצר..
רצתי רצתי ורצתי במשך כמה זמן, אני לא ממש יודעת את כמות הזמן שעברה..
בסופו של דבר הגעתי למין מקום כזה פחות שומרים, פה ושם חנויות אך התחלתי להאט את הקצר וללכת בהליכה רגילה, לא נשארו בי עוד כוחות..
אני מפחדת, אני הודה, הטלפון שלי נשאר מרוב פזיזות בחדר האמנות המטומטם הזה שלו.
המשכתי להתקדם ולהתקדם התחלתי לראות עוד יותר ועוד יותר חנויות ברחובות והתחלתי להבין שאני מתקדמת למקומות יותר מוכרים.
המשכתי ללכת ולפנות במקומות שחשבתי שצריך לפנות בהם, הבית שלי הוא במשך כמה שעות טובות לפחות מכאן, במשך נסיעה, אני לא יודעת כמה זמן יקח ללכת לשם ברגל, ולא רק ברגל, אלא ממקום שאני אפילו לא מבינה איפה אני הולכת בו..
"מה את עושה פה ילדה?" איזה בן אדם שואל אותי בזמן שאני מתלבטת אם לפנות כאן או להמשיך ישר, "לא מקום שאתה אמור להתעניין בו" השבתי בחוצפה, אני הודה.. אני קצת מפחדת ומבולבלת, אבל לא הראתי את זה על פני, שמרתי על הבעה קפואה ובלתי אכפתית על פני..
הוא התחיל להתקדם אלי צעד, ועוד צעד, ועוד אחד.. "את חושבת שאת יכולה לדבר ככה אלי?" שאל אותי, עם מבטה מוסלמי בקולו.. אני חושבת בקולו..
התחלתי לפחד, אני חושבת שהתחלתי לרעוד מירוב פחד, אני לא רוצה שהוא ינסה לעשות בי משהו! אני לא חפץ ולא חיה! לא שוב.. בבקשה..
הוא התקדם עוד כמה צעדים עד שהיה די קרוב אלי, מרחק של חצי מטר ממני.
"אני מצטערת.." מלמלתי לעברו, אולי הוא כועס כי עניתי די בחוצפה?, אבל הוא אפילו לא מכיר אותי! הוא לא יכול להחליט עלי..
"את יפה.." אמר והתחלתי לרעוד.. הינה זה בא שוב.. לא הייתי צריכה לברוח! אני כזאת מטומטמת.. חולה בנפש! תראי מה עשית לעצמך! הינה עוד פעם פסיכופת אחד יתחיל לגעת בך, למשש אותך, לפגוע בך..
"תפסיק! אל תתקדם עוד צעד, אפילו לא חצי!!" צרחתי עליו מתוך לחץ. הוא התחיל להתקדם לעברי, ונתן לי כאפה כואבת בחזה, התחלתי להרגיש חנוקה, להרגיש את הלחץ והפחד סוגרים עלי את קירותיהם..
"שלא תחשבי לדבר אלי ככה, אפילו לא עוד פעם אחת!" ציווה עלי בקול המוסלמי שלו בקול כועס ורוגז, התחלתי לרעוד, בקטע אחר, התחלתי להתקדם לאחור אבל נתקלתי בקיר.
הוא התחיל להתקדם אלי עוד צעד ועוד צעד, אני כבר התחלתי לאבד את נשימתי מפעם לפעם.
הוא העביר את ידו על המשולש הטמא שלי שם למטה והתחילו לרדת דמעות במורד עיניי. התחננתי אליו לרחמים אך הוא לא הפסיק.
---------------
אני יודעת שהוא יצא פרק ממש קצר יחסית לכל שאר הפרקים אבל אני מבטיחה שלא אעשה אותם ככה קצרים יותר, מצטערת:)
YOU ARE READING
wedding covenant
Roman d'amour*גמור* היא אוהבת אומנות, הוא אוהב דם ורצח. היא ביישנית וחמודה, הוא שומר על קור רוח. היא אוהבת לימודים, הוא שנא את הלימודים. "אני לא מבין איך.. איך הילדה הקטנה הזאת ריככה אותי." ... מה יקרה שהגורל יפגיש את המאפייה האיטלקית עם המאפייה הרוסית? שכל כך ה...
