just maybe

4

בלייק עמד מחוץ לדירה של מאט ודפק על הדלת, השעה הייתה כבר חמש ורבע אחר הצהריים והוא רצה לבלות עם קאי כל רגע שהיה לו לפני שהיום נגמר.
הדלת נפתחה ומאט משך אותו לחיבוק מוחץ מבלי לבזבז שנייה, מאט תמיד היה בחור שאוהב להפגין חיבה, תמיד אופטימי ושמח, החבר הכי טוב של בלייק.
מאט היה אוסף את קאי מבית הספר כשהוא מסיים כי העבודה שלו התקיימה בלילה מעצם היותו די ג'יי וראפר, הוא תמיד ניסה בכל דרך להקל על בלייק ונשאר לצידו מאז שהיה צריך לגדל את קאי לבד בגיל 16 ולעזוב את בית הספר. "הוא צופה בטלוויזיה, הוא אכל מקרוני לארוחת צהריים, היו לו שיעורי בית בחשבון אבל עשינו אותם ביחד, אל תדאג, לא גיליתי לו את כל התשובות." הוא קרץ לו בשובבות ובלייק צחק מעט, מביט בו בחיוך עייף. "תודה גבר, אני לא יודע מה הייתי עושה בלעדיך" הוא מלמל והלך בעקבות מאט לסלון דירתו. בלייק נכנס לסלון כשמאט הלך למטבח כדי לתת להם לבלות קצת זמן לבד, ונשען על הקיר, הוא לא אמר כלום, רק הביט בבן היפה שלו שישב מהופנט מול הטלוויזיה.
"היי בחור קטן, התגעגעתי אליך" הוא קרא לאחר שניות ארוכות בהן קאי לא הבחין בו והתקרב אליו. "אבא" קרא קאי בחיוך גדול, עיניו הבלתי מוסברות בוהקות מעט. בלייק התיישב ליד קאי ומשך אותו על ירכו, עוטף אותו בתנועת מגוננת. קאי הניח את ראשו על חזהו, בלייק נישק את ראשו.
"איך היה בבית הספר היום תינוק שלי?" הוא שאל אותו, גורם לילד לגלגל קצת את עיניו. "אני כבר לא תינוק אבא" הוא קרא ושילב את זרועותיו, שפתיו מתעקמות קלות. "קדימה, אתה תמיד תהיה התינוק הקטן שלי, גם כשתהיה בן 50 ואני כבר זקן ומקומט לגמרי, אתה עדיין תהיה התינוק שלי" הוא לחש באוזנו של קאי כאילו זה סוד.
"אתה מדבר שטויות אבא" אמר הילד וציחקק מעט. בלייק הניח את ידו על לבו והתנשף בהלם מזויף. קאי פקח את עיניו כשידע מה עומד לקרות עכשיו. "לא אבא, אני מצטער" הוא קרא תוך שנייה לפני שבלייק תקף אותו עם דגדוגים.
צחוקו של הילד הקטן מילא את הדירה הנעימה וגרם למאט לחייך מהמטבח, הוא שמח שלבלייק יש את קאי, למרות שלקאי אין מושג כמה טוב הוא עושה לו.
"אני מצטער אבא אני מצטער" דמעות הצחוק זלגו מעיניו היפות של קאי שהתאמץ לקחת נשימה בין הדגדוגים.
"אתה עדיין התינוק שלי?" שאל בלייק בעודו ממשיך לדגדג את הילד שצוחק מתחתיו. "כן אני" קאי בקושי הצליח להוציא את המשפט מפיו, בלייק הפסיק לדגדג אותו, וקאי התנשף בקול רם בחיפוש אחר אוויר שיגיע לריאותיו. "התינוק המתוק שלי" מלמל בלייק בעודו בוחן את הילד שמולו, למען האמת, הוא לא לקח שום דבר חיצוני מבלייק, בלייק תמיד חשב שזה דבר טוב, קאי הוא ילד כל כך יפה.
"אז איך הייתה העבודה היום אבא?" שאל קאי לאחר שנרגע מהתקף הדגדוג וחזר למקומו על הספה. "טוב, כמו כל הזמן" הוא חייך ושיקר מעט, מותיר את התקרית המוזרה עם האישה המטומטמת מחוץ לשיחה. "אני יכול לבוא לעבודה שלך שוב מתישהו? בבקשה?" קאי חיבק את ידיו וגרם לעיני הכלבלב שלו שידע היטב שבלייק חלש מכדי לסרב להן להופיע, מסיבה כלשהי קאי מאוד אהב ללכת לעבודתו של בלייק. "בסדר, אוקיי, בכל מקרה יש לך חופשת חג בעוד כמה ימים, אני אקח אותך איתי יום אחד אני רק צריך לדבר עם ליז" הוא גלגל את עיניו בחיוך קטן. "כן, תודה לך אבא אתה האבא הכי טוב בעולם" קרא קאי ונישק את לחיו של בלייק בהתרגשות. ליבו של בלייק קפץ לו קצת בחזה לנוכח המילים האלה, הן לא היו נכונות, אבל הוא באמת ניסה לגרום לקאי להאמין בהן.