just maybe

37

רעש הצרחות היה הדבר הראשון שמוחו של בלייק קלט כשהתעורר בשעה רבע לשלוש בלילה,ריח העשן הכבד היה הדבר השני.
הוא קפץ ממיטתו בבהלה,ראשו מסוחרר מהמהירות שבה קם,החדר היה חשוך כולו ועיניו ניסו להתרגל לחשכה ללא הצלחה.
הוא גישש את דרכו אל הדלת,מנסה לפתוח אותה ללא הצלחה.
הוא ניער מעט את ראשו,מתחיל להשתעל מריחו החזק של העשן.
הזעזוע שעבר בגופו של בלייק כשהמחשבות על רגעי האימה שעוברים על בנו בחדר הצמוד אליו שיתק אותו במקומו,אך הוא אזר את כל כוחו והתעשת במהרה.
"קאי" הוא צעק,מבין שבנו כנראה עדיין ישן.
הוא רץ אל הדלת המקשרת בין חדריהם,מנסה לפתוח אותה בכל כוחו אך ללא הצלחה.
"קאי אתה בסדר? קאי" בלייק צעק בכל הכוח שנותר לו בגוף,מניח חולצה על אפו כניסיון נואש להרחיק את העשן מראותיו.
"קאי" הוא המשיך לצעוק ודפק על הדלת בחוזקה,מנסה לפתוח אותה בעזרת משקל גופו.
"אבא בבקשה תעזור לי"

הוא שמע לחישה חלושה מבעד לדלת,הוא הרגיש שאבן ירדה מהחזה שלו,קאי בסדר.
"מתוק שלי תקשיב לי,קח חולצה מהארון,תשפוך עליה מים מהבקבוק שלך ותצמיד לאף והפה בסדר? אני כבר מגיע אלייך" הוא צעק בהיסטריה,הדמעות כבר מזמן זלגו מעיניו והכתימו את לחייו,הוא לא מצליח להגיע אליו.

"אני אוהב אותך יפה שלי,אני כבר מגיע אלייך" הוא זעק בין שיעול לשיעול,מנסה בכל טיפת כוח שנשארה לו לפתוח את הדלת.
"אני אוהב אות-" קאי אמר,אך לא סיים את המשפט.
"קאי" בלייק צרח והטיח את גופו בדלת,"קאי,תחזיק מעמד" הוא צרח בין השיעולים,מתרסק על הרצפה כשכוחותיו כמעט ואזלו לגמרי,כתפו פועמת בכאב מנסיונותיו הכושלים לפתוח את דלת חדרו של קאי והמחשבה היחידה שהדהדה בראשו הייתה שהוא נכשל,קאי נשאר שם לבד.
"לוקאס" בלייק ניסה לצעוק אך הדבר היחיד שיצא מפיו היה לחישה עלובה.
"לוקאס,בבקשה תעזור לנו" הוא לחש שנייה לפני שעיניו נעצמו וגופו נסחף אל תוך החשכה,עד שכבר לא הרגיש כלום.