just maybe

12

בלייק ישב במכונית הישנה והמתפרקת שלו ובכה, הוא שנא לבכות, הוא שנא להרגיש ולהראות כמה הוא באמת חלש.
הוא סיים לעבוד לפני עשר דקות וברגע שנכנס לרכב הדבר היחיד שהצליח לעשות זה לבכות, הוא הרגיש כל כך מבוהל ליד לוקאס רק לפני כמה דקות, משותק וריקני.
צלצול הטלפון קטע את מחשבותיו והוא מיהר לבדוק את זהות המתקשר, חיוך קלוש עלה על פניו כשהבחין בשמו של קאי.
הוא ניגב את הדמעות לפני שענה לו כמה שיותר מהר.
"אבא" קאי קרא בשמחה לטלפון, וגרם לתחושת חמימות להתפשט בחזהו.
"אהובי, התגעגעתי אליך כל כך" הוא אמר בחיוך קטן, מנסה בכל כוחו להילחם בדמעות שמנסות לרדת שוב.
"מתי אתה בא לקחת אותי? דוד מאט מציק לי" קאי יילל ובלייק שמע את מאט קורא ברקע "הוא רק מתבכיין, אל תקשיב לו." בלייק ציחקק מעט וגלגל את עיניו, השניים האלה היו כל עולמו. "אני בדרך מותק" הוא אמר וקאי המהם בהסכמה לפני שפרץ בצחוק גדול.
"אבא..אבא, אני מחכה לך, בוא מהר, דוד מאט מדגדג אותי" קרא קאי חסר נשימה וניתק את הטלפון, חיוך גדול מלא דמעות הופיע על פניו של בלייק לפני שהתחיל לנסוע לביתו של מאט, הוא נזקק לחיבוק של הילד שלו.

כשהשניים הגיעו לדלת ביתם, קאי היה הראשון לזהות את החבילה הגדולה שחיכתה להם ליד הדלת, והילד רץ בהתלהבות לכיוונה.
"אבא, אבא, תן לי לפתוח את זה" צעק קאי בשמחה עם חיוך גדול וממיס לבבות על פניו. "לפתוח את מה-" בלייק התחיל לומר כשהוא לא הבין על מה בנו מדבר, אבל כשהרים את מבטו מהטלפון הלב שלו נעצר.
"אלוהים בבקשה, בבקשה תגיד לי שזה לא ממנו" הוא מלמל לעצמו והתקרב בצעדים כבדים אל החבילה שהייתה בערך בגודלו של קאי. הוא פתח את דלת הדירה ובעזרתו של קאי גרר את החבילה הכבדה פנימה. "קאי, לך לסלון לכמה דקות, אני אפתח אותה קודם" אמר בלייק, לא רוצה לסכן את קאי עם מה שלא היה בתוך החבילה הזו. "אבל אבא-" קאי התחיל למחות אבל נקטע על ידי קולו הרם של בלייק. "עכשיו קאי, אני לא משחק משחקים עכשיו" הוא אמר בתקיפות וקאי הנהן באכזבה ועבר לסלון. בלייק שלף סכין מהמגירה ופתח את הדבק שסגר את האריזה, עיניו נעוצות בפתק שהיה מחובר לחבילה שפספס קודם לכן.
הוא הרים את הפתק בידיים רועדות, הוא עצם את עיניו ונשם עמוק לפני שפקח אותן וקרא את הפתק.

"אני יודע שאתה מפחד ממני, אני לא הולך לפגוע באף אחד מכם, הנה כמה מתנות קטנות לקאי, מחר בשבע בערב תהיה מוכן, אני לא לוקח לא כתשובה"

עיניו של בלייק התרחבו בפחד, חרדה, מוכן לאן? למה? למה שהוא יקנה מתנה לקאי? הוא פתח את החבילה בתנועה חדה ונשימה חדה נמלטה מפיו כשראה את כמות הצעצועים שגם אם היה עובד שנים לא היה מצליח לקנות אותם.
"אבא? כבר פתחת את החבילה?" שאל קאי בהיסוס מאחוריו, מעורר את בלייק ממחשבותיו. "זה בשבילך חבר קטן, לעולם לא תנחש מה קיבלת" הוא פנה אליו בחיוך מזויף, מנסה להסתיר את הרעד בקולו. פניו של קאי הוארו מאושר והוא רץ לעבר החבילה, קולות התפעלות יצאו מפיו בכל פעם שהוציא משחק או צעצוע מהחבילה, בלייק עמד מאחוריו, ידיו רעדו מפחד, הוא הרגיש לגמרי משותק, הוא לא יכול היה ליהנות מההתרגשות והשמחה של קאי, הלב שלו פעם בחרדה והוא נשך את שפתו התחתונה עד שיצא ממנה דם, בלייק פחד.
"תודה אבא, אתה האבא הכי טוב בעולם הזה" אמר קאי עם דמעות של אושר בעיניו כשסיים לפרוק את החבילה וקפץ על בלייק בחיבוק מוחץ, מעולם לא היו לו כל כך הרבה צעצועים, הוא אף פעם לא ביקש כי הוא ידע שאין לאבא כסף לזה, הוא שמע את אבא בוכה בלילה ומדבר עם דוד מאט על איך הוא רוצה לקנות לו משהו נחמד אבל הוא לא יכול, הוא האבא הכי טוב בעולם הזה. לבו של בלייק צנח למשמע המשפט הזה והוא התכופף לחבק את קאי בחזרה. "אני לא אתן לו לפגוע בך" הוא מלמל בשקט כל כך, דמעה קטנה ירדה מעיניו ישירות על החולצה של קאי. "אנחנו נהיה בסדר" הוא לחש כשניסה להרגיע את עצמו, ובדיוק אז צלצל הטלפון, ומספר לא ידוע הופיע על המסך.