הקאפו האכזר שלי{1}

איזבל

נ.מ איזבל-
אני עדיין לא מעכלת את מה שקרה אתמול. את זה שנחטפתי על ידי האויב של ריידן,עלו לי הרבה שאלות של למה דווקא אני? למה שהוא יחטוף אותי? אולי אני חשובה לריידן? וצחקתי עם עצמי על השאלה הזאת האם אני חשובה לריידן? מצחיק. יצאתי מהמחשבות והשעמום התחיל לגבור. החלטתי שאני קמה לחפש את ריידן כי עדיין הייתי אצלו. קמתי יצאתי מהחדר לתוך מסדרון עצום והתקדמתי לכיוון הדלת האחרונה במסדרון, פתחתי אותה וריידן ועוד שני גברים ישבו שם. איך שפתחתי את הדלת ריידן סימן להם לצאת וכשהם יצאו סגרתי את הדלת ונכנסתי. "מה נראה לך שאת עושה?" הוא שאל, "ריידן משעמם לי פה אני רוצה לחזור הביתה" עניתי לו. "את לא יכולה לחזור אנחנו עוד צריכים לדבר על מה שהיה" הוא ענה. "ריידן תקשיב היה מה שהיה וזה נגמר אין לי מה לספר או להוסיף לך, אני רק רוצה לחזור לבית שלי" אמרתי לו. ״אני מבין איזבל אבל את לא יכולה ללכת עדיין, ואת גם לא יכולה לפתוח ככה את הדלת של המשרד כאילו זה של אבא שלך!״ הוא אמר ואת החלק האחרון בכעס. "אולי אם השומרים המזדיינים האלה שלך היו נותנים לי ללכת ומשחררים אותי לא הייתי צריכה לבוא למשרד שלך ככה, ואתה לא תדבר על אבא שלי כל עוד אני כאן, הבנת?!" אמרתי בחדות וניסיתי לשמור על קור רוח. "טוב, אז אני אומר לך שאת לא יכולה ללכת עכשיו ויש לי מלא עבודה נדבר אחרכך" הוא ענה והתעלם ממה שאמרתי לו לפני רגע. "אתה לא יכול פשוט להתעלם ממה שאני אומרת לך ולנפנף אותי כאילו אני אחת מהזונות שלך בדיוק גמרת איתן״ אמרתי. והרגשתי שהעצבים מתחילים להגיע. הוא גיחך ואמר "אני יכול הכל והיית מתה להיות אחת מהן, עכשיו תצאי" "ריידן אני לא אחת מהכלבות שאתה מזיין במועדון כל יום וכל היום הבנת?" אמרתי לו בעצבים. "לא אמרתי שאת כן. וזה לא עניינך מה קורה מתי ואיפה!" הוא אמר עם מבט זועם בפניו "אז תיתן לי ללכת כבר אני לא מסוגלת כבר להסתכל עליך!" אמרתי בעצבים ושנינו ידענו שיש טיפת שקר במשפט שאמרתי. "את לא יכולה ללכת לפני שנדבר מה את לא מבינה?!" הוא אמר בעצבים, "מה אתה לא מבין? שאין לנו על מה לדבר היה מה שהיה ואני פאקינג לא חייבת לך שום דין וחשבון אדון ריידן דיקפריו" אמרתי בעצבים. ״תצאי מפה עכשיו" הוא צעק וענה בטון קר. "מה עובר עלייך? פעם אחת אתה בא מכין לי ארוחת בוקר מנשק אותי ואז אתה מתהפך עליי עם כל העצבים המזויינים שלך" אמרתי בקול חנוק. "זאת הייתה טעות שלא תחזור על עצמה שוב." הוא ענה בטון האדיש שלו. "אם הייתי טעות בשבילך לא היית מציל אותי ומסכן את עצמך" עניתי לו, "שלא תתבלבלי הייתי מציל כל אחת אחרת את לא מיוחדת או משהו" הוא ענה מבלי להסתכל עליי וההרגשה היחידה שעברה בי כאילו תקעו לי חץ בתוך הלב "סליחה שבזבזתי מהזמן שלך הקאפו הגדול" אמרתי יצאתי מהמשרד שלו וטרקתי את הדלת הכי חזק שיכלתי. הלכתי לכיוון החדר של ריידן ושחררתי לאט לאט את הדמעות שהיו בגרוני בלי שאף אחד ישמע, עליתי על המיטה מתכסה בשמיכה מרגישה את העייפות מגיעה עקב הדמעות החלטתי שלא להילחם ופשוט נרדמתי.

-כשהתעוררתי השעה הייתה 19:00 בערב, השמש כבר התחילה להיעלם כמעט לגמרי, כעבור כמה דקות נשמעה דפיקה על הדלת ועניתי שפתוח וריידן נכנס "התעוררת, עכשיו אנחנו יכולים לדבר" הוא אמר "אמרתי לך כבר מה שאני יודעת, תעוף מפה או שאני עפה מפה ריידן. אין לנו על מה לדבר" עניתי מבלי להסתכל לכיוונו "אני יודע שאמרת ובכל זאת אני אשאל אותך ותעני לי" הוא אמר "כשנחטפת הם דיברו על מתקפה, או על משהו שהם רוצים לעשות פה? ראית משהו?" הוא שאל "לא לא שמעתי כלום, למה שהם ירצו לתקוף אותכם אם אתם לא במלחמה?" עניתי בשאלה "הם רוצים להתחיל אחת כזאת בגלל זה אני שואל אותך אם שמעת או ראית משהו חשוד" הוא ענה
"ריידן התשובה שלי לא תשנה לא ראיתי או שמעתי משהו. עכשיו ששאלת ואני עניתי לך אני רוצה לחזור לבית שלי." אמרתי לו "בואי אני אקח אותך" הוא ענה בקול טיפה רועש "אני לא צריכה או רוצה שתיקח אותי הביתה אני גרה מולך ואני גם לא רוצה להסתכל עליך" עניתי בקול חזק יותר, "לא שאלתי אותך אמור עכשיו בואי" הוא אמר "תפסיק לקרוא לי ככה, אתה בטח קורא לכל השרמוטות שאתה מזדיין איתן ככה" אמרתי ואת החלק האחרון מלמלתי לעצמי בזמן שקמתי כי ידעתי שאין לי סיכוי להצליח בהתווכחות איתו, התקדמתי לכיוון הדלת פתחתי אותה ויצאתי. התקדמתי לכיוון המדרגות ירדתי וריידן ירד אחריי ובסלון ישבו אלה שראיתי מקודם במשרד של ריידן "זה ניק חבר ילדות שלי וזה רואי אחי הקטן תתנהגי בהתאם או שתשלמי על זה אחרכך" הוא לחש באוזניי וגלגלתי לו עיניים. הוא התקדם והתקדמתי אחריו וזה שהוא הציג כרואי הסתובב ושאל בשעשועמהרמת גבה וסרק אותי. "ומי את?" שאל רואי, "מישהי שלא אמורה לעניין אותך" ריידן אמר בטון הקר שלו "אני איזבל" עניתי בכוונה. ואז פניו של רואי השתנו משעשוע למבט אדיש, ואז ריידן תפס בידי ומשך אותי לכיוון הדלת יצאנו מהבית הענק של ריידן ועמדו שם מלא שומרים ואז השער נפתח ויצאנו ממנו. "למה כשאמרתי את השם שלי הוא נהפך להיות אדיש?" שאלתי את ריידן "אני לא יודע על מה את מדברת" הוא ענה לשאלתי המשכנו ללכת ותוך כמה דקות הגענו לבית שלי "תודה" אמרתי לו וטרקתי את הדלת. "על מה?" הוא שאל "על זה שלקחת אותי למרות כל העבודה שלך" עניתי. "הכל בסדר" הוא ענה, "אז אם הכל בסדר, אז לילה טוב ריידן" אמרתי. "לילה טוב אמור" הוא אמר לי עמדנו שם בלי לדבר הסתכלנו אחד על השנייה מבלי לדבר והוא הקריב את ראשו ושפתינו כמעט התקרבו זו לזו ואז הזזתי את ראשי לצד והתרחקתי מריידן "מה אתה עושה?" שאלתי אותו " מה אני עושה?" הוא ענה בשאלה ומבט מבולבל, "אתה צוחק עליי? שכחת את כל מה שאמרת לי מקודם? שזאת טעות ושהצלת אותי כי לא הייתה לך ברירה?"עניתי "אני לא אמרתי שלא הייתה לי ברירה" הוא אמר "זה מה שאמרת במילים אחרות, ומכל מה שאמרתי זה מה שנתפסת עליו?ברצינות?" אמרתי בגיחוך בלי הומור "מה את רוצה שאני יגיד לך לעזאזל? אמרתי את האמת ולך היה קשה לקבל אותה." הוא אמר והרגשתי את הכאב שלי רק מתגבר "קשה לקבל אותה,תגיד לי אתה שומע את עצמך בכלל?" אמרתי לו "את יודעת שאני צודק את פשוט מחליטה להתעלם מהאמת" הוא ענה, "לך תזדיין אתה והאמת שלך" עניתי לו בעצבים, ״בכיף״ ענה. התקדמתי לפתח הבית שלי סובבתי את המפתח פתחתי את הדלת וטרקתי לו אותה בפנים. הרגשתי שאין לי כוח יותר ליום הזה. הסלון היה ריק אמא אמורה לחזור מהעבודה עוד מעט והאחים שלי בטח בחדרים שלהם ישנים כבר. עליתי לחדר שלי לקחתי את הבגדים ונכנסתי להתקלח, כשסיימתי ירדתי למטבח אכלתי קורנקפלקס ואז עליתי חזרה לחדר שלי, הייתי בטלפון קצת ונרדמתי.

היי לכולםם! סליחה שהפרקים יוצאים קצרים, מעכשיו אנסה לעשות אותם יותר ארוכים.🫶🏼